השבוע הזה... כל כך מבאס... כל יום, כל היום אני הולכת עם הרגשה בלב של: "אני לא שייכת לפה... אני פשוט לא..."  אני מתגעגעת הביתה, לסביבה, לחברים, לחיות, לחדר שלי... השבוע הזה יכל להיות כל כך טוב! אבא שלי חזר מישראל סוף סוף (הוא היה בהלוויה של סבתא שלי, וישב שיבעה) ואני מצליחה בלימודים פה.. (טוב, זה לא כל כך קשה). השבוע הזה זה כמו שיר על נייר מקובצ'ץ'... אתם יודעים, אני לא לא יודעת אם זה אינסטינקט אמהי או שזה רק באנשים מיוחדים, אבל אמא שלי יודעת מתי לילדים שלה קשה (ואפילו לא אומרים לה!!)  והיא יודעת בול מה להגיד ואיך לתת הרגשה יותר טובה.

לא משנה

איך עבר היום שלי?

כמו כל הימים של השבוע הזה- חרא.

קמתי, יצאתי מהבית, בחצי הדרך פתאום גיליתי ששכחתי את תיקיית הטכנלוגיה, טסתי הביתה בשיא המרץ ולקחתי. פתאום גיליתי שאין מצב שאני מגיעה לתחנה, אז ביקשתי מאבא שלי שיסיע אותי והגעתי חמש דקות לפני שהאוטובוס צריך להגיע, ומסתבר בסוף שהאוטובוס יצא לפני חמש דקות (אני אעשה לכם את החשבון, האוטובוס הגיע 10 דקות לפני שהוא היה צריך להגיע) אז עליתי עם אח של אחת מהבנות בתחנה. הגעתי לשיעור טכנלוגיה ובסוף לא הייתי צריכה את התיקייה. נהדר. אחרי בישול הלכתי לשיעור חשבון והתברר שהיוגורט לשתייה נשפך בתיק שלי. הגעתי לשיעור ספורט ונתפס לי השריר ברגל (שימו לב, לא בכף הרגל) שניה לפני שהייתי צריכה לצאת לשחק כדורסל. טוב שיחקתי עם שריר תפוס, קלעתי שני סלים בכל הארבעה משחקים, הלכתי להחליף בגדים- מה יתברר, ששכחתי את הדאורדנט,המברשת ואת היוגורט לשתיה בלוקר. מעולה.