העולם האמיתי

לפעמים יש לך רגעים שאתה מרגיש שחסר לך משהו. עכשיו זה קורה לי.

עכשיו, בשעה 2 בלילה, אני מרגיש קצת געגוע לימים שהייתי יושב על מחשב וקורא את הבלוגים האהובים עליי. מגיב, משתף ולומד עוד דברים על אנשים שאני לא מכיר. ה"פורום" הקטן שנוצר על גביי הפוסטים היה איזה נקודת יציאה קטנה מהמציאות שאנחנו מתעוררים אליה כל בוקר. הקשר עם אנשים שבחיים לא ראית נראה נועז וחדשני והמעקב אחרי הפוסטים שלה יצר רק עוד סקרנות.

שאני עובר ומסתכל שוב פעם על הפוסטים שפירסמתי אני מרגיש שגם חסר לי התגובות שהיו נותנים לי לפוסט. באוגוסט 2008 פירסמתי פוסט על הטיסה שלי לחו"ל. ניסיתי לנתח את רצף האירועים שגורם לרובנו בסופו של דבר לעוף לסוף העולם בגיל 22. ביולי 2010 ראיתי שבלוגר הגיב לי במילים האלו: "אין לך מושג כמה פעמים קראתי את הפוסט הזה... והיום חזרתי מקולומביה וקראתי אותו עוד פעם". שנתיים אחרי שפירסמתי משהו להבין ולדעת שהמילים שכתבתי נגעו בבן אדם מסוים. הרגע הזה שאתה מבין שיש בן אדם, זר לחלוטין, שאיפושהו לקח את המילים שלך והצלחת לגעת לו בהוויה הכוללת שעוברת על כולנו. 

זה כיף לראות הודעות מאנשים שאוהבים את הכתיבה שלך. זה מרגש לדעת שנגעת לאיזה ילדה בת 18 ברגשות וגרמת לה לבין קצת יותר על החיים. זה עדיין מצחיק ומוזר עד עכשיו לראות הודעות שאומרות שהכתיבה שלי כאילו הרגישה להם שישבנו שנינו ביחד וכתבנו את הפוסט ביחד.  זה עדין כיף שמתגעגעים לכתיבה שלך ושואלים לאיפה נעלמת. 

לא נעלמתי, השתנתי. 

כשהתחלתי לכתוב לא סתם החלטתי לקרוא לבלוג "העולם האמיתי". רציתי לשתף ולתעד את החיים של ילד בן 21 שרק עכשיו סיים את הצבא ונזרק לעולם האמיתי. עולם בלי גננות ומורים. עולם בלי יועצות ומפקדים. עולם שאתה חייב לטרוף אותו לפני שהוא יטרוף אותך. 3 שנים של חרמנות תמידית,  תחבורה ציבורית ומוסד דפוק מוציאים אותך לעולם מתוך לוע של תותח. בטוח שיהיה מסקרן אמרתי לעצמי. ובאמת היה. אבל היום אני כבר יותר ממוסד. מקובע על מקום עבודה ומקום מגורים. חוץ מזה שאני כבר עובד במערכת של עיתון אז ככה שאת רוב שעות הכתיבה שלי אני מעביר שם. 

"זה לא בדיוק געגוע זה סתם נעים להיזכר" שר אריק אינשטיין. מי אני שיתווכח איתו?