העולם האמיתי

סתם נכנסתי. באמת. בהחלט שלא היתה לי כוונה לכתוב פוסט ולהשיל מעלי 400 עד 500 מילה ככה סתם באמצע היום. שילוב של יום עבודה רגוע, קמצוץ נוסטלגיה, חיטוט סתמי בתגובות שונות ונושא חם מעניין גרמו לי להגיד לעצמי: ראבק, לא היית פה איזה שנתיים, לא תפרגן איזה פוסט לזכר הזמנים הטובים?

לפני 15 שנה הייתי בכיתה י'. שנה של לחץ בלימודים, התאהבויות מיותרות, חרמנות אין סופית והבנה משמעותית אחת שתלווה אותי כל החיים עד עצם היום הזה: אהבה לכתיבה. אי שם בתחילת שנת הלימודים 2001/02 המורה לחיבור שלחה אותנו לחדר (כן גדלתי בפנימייה) להנחית על דף ריק כל מה שאנחנו חושבים, על כל נושא שבעולם, ולהביא את זה איתנו ביום למחרת. הלכתי וכתבתי. כך אמרו וכך עשיתי. אהבתי את זה, לא אשקר. הידיעה כי אתה בורא משהו מאפס נתנה לי להבין שאני אוהב את זה. שבוע אחרי המורה בדקה את החיבורים, החזירה לכולם, והשאירה את שלי לסוף רק בשביל להרים מול כולם ולהגיד להם "ככה צריך".

פעם אחת בחיים שלי היתה לי אהבה ממבט ראשון. וזה היה בדף ריק לעזעזל.

5 שנים אחרי, רגע אחרי השחרור החלטתי שאני רוצה להקים בלוג משלי. הצורך להוציא את כל ההתרגשות, התכנונים, היום יום, המחשבות והתלבטויות לתוך בלוג נראתה לי אז כמעשה הכי נכון שאפשר. הדף הריק התחלף לו במסך, מקלדת ועכבר. מאז, במשך יותר משבע שנים, כתבתי את עצמי לדעת. אלימות חברתית, פוליטיקה, חברה, ספורט, גלעד שליט, שגרת עבודה, חיים אישיים, טיול דרום אמריקה, השחרור מהצבא, רשמיים סתמיים של לילה אפוף עשן, חיי מסיבות ואהבות נכזבות של איש מתבגר שרוצה לטרוף את העולם. ישראבלוג, יחד עם הקוראים והחברים באתר, נתנו לי את המסגרת להביע את עצמי ללא פילטר וללא מעצורים.

מי שאינו חווה את ישראבלוג וגדל איתו כמה שנים לא יבין זאת. בימים בהם כל שם זר שעולה מיד מחופש בפייסבוק ואינסטגרם וכל סקרנות רגעית כלפי מישהו אחר מביאה אותך לחפש בגוגל, אין אינטימיות זרה. אף אחד לא יבין מה זה לקבל ולהתרגש מתגובה של מישהו או מישהי בלי שתכיר. מה זה להעביר תכתובת מייל בינך לבין זר שקרא אתכם בבלוג ולא לדעת איך נראה. עד היום אני לא יודע. ישראבלוג חיברה בין אנשים ונתנה להם מרווח באותו הזמן. הפרטיות נשמרה אצל כל אחד שרצה לשמור אותה, ומנגד החיבור היה מהיר, חד, רגשי ואמיתי. אוטוסטרדה של עשרות אלפי אנשים ולכל אחד נתיב משלו.

אני כבר לא מסתובב פה. לצערי. העבודה, חיי השגרה, הנישואים (כן, תודה) והיום יום הרחיקו ממני את הפלטפורמה שגדלה יחד איתי לתוך העולם האמיתי מרגע השחרור הצבאי. אם הייתי חוזר 9 שנים אחורה ליום שהתחלתי לכתוב פה הייתי אומר לעצמי להמשיך ולכתוב. להמשיך ולכתוש את המקלדת עד דק. עד שיצא עשן. כי כשאני מסתכל על כל הרשתות החברתיות המונחות היום בפני הילדים הקטנים, הנערים המתבגרים והגברים והנשים המשוחררים מהצבא אני רואה אותם כותבים את עצמם במשפט וחצי באינסטגרם או בפוסט חסר אג'נדה ותכלית בכמה מאות תווים. ישראבלוג היתה אז הפייסבוק, אינסטגרם, טוויטר, סנאפצ'ט ביחד. היא היתה המקום שהיית בא אליו כשרצית לקרוא, להבין, לכתוב את אשר על ליבך, לתת את דעתך, לריב עם כותבים אחרים, לספר, לשתף, להציף, להציץ ולהפיץ את עצמך ברבים.

בראייה לאחור אני מבין שהתקופה בישראבלוג שיקפה את האהבה שלי לכתיבה ונתנה לו את הביטוי הטוב ביותר. לא הייתי הכותב המחונן ביותר אך שם השתפשפתי, התעמקתי והתנסתי עד שקיבלתי הזדמנות לכתוב בעיתון. ואחרי זה בעוד אחד. והיום אני כבר הפכתי את זה למקצוע ופוסע בשבילי הקריירה התקשורתית שלי. מי האמין אז, כשישבתי בכיסא מטבח שהיה ליד המחשב והחלטתי לפתוח בלוג שיבוא יום ואשב בקומה החמישית בבניין משרדים באחד ממתחמי העסקים הגדולים במרכז ואגיד תודה לישראבלוג.

יכול להיות שאכתוב כאן עוד פעם ויכול להיות שלא. דבר אחד בטוח; זאת שמורת טבע נפלאה שגרמה לי לחרוט את הבגרות שלי על הררי מילים וכל פעם שארצה להציץ על עצמי בעבר אעשה זאת עם חיוך גדול מרוח על הפנים. 

תודה