מכתב לאבי...
איש אחד חצה פרוזדור
איש אחד הלך
פתאום הוא עזב.
השאיר הכל מאחור
חצה את הפרוזדור.
איש אחד יקר
עזב, הלך, עבר.
ומאחור,
שם בפרוזדור,
רק הכאב נותר.
דמעות.
דמעות כגשם לא פוסקות.
זולגות
אל אדמה אהובה חודרות.
ומאחור האיש הותיר
חול ואבן
ומילים חרוטות בקיר.
"איש!
איש!
חזור, אל תלך!
הישאר נא עוד קצת
אל תעזוב מיד.
ספר לי, איש, ספר,
על עצמך וכל מה שחסר.
ספר לי אבא!
ספר בעלי!
אחר נאמר שלום
ולא נוסיף להתראות.
לא נוסיף להתראות
ניפרד במילים של אהבה
נוח בשלום על משכבך".
אבי נשמה,
שיר שחיברתי אתמול באמצע הלילה, אחרי האזכרה. מוזר לחשוב שנגמרו ימי השבעה. הזמן חולף כל כך מהר! אבל הנה, אני כאן, בנקודה מסוימת בהווה, מנסה לחשוב, לעכל.
רציתי להתנצל. להתנצל על כל אותם פעמים שבהן אולי רצית איזה חיבוק של עידוד ממני ולא עשיתי את זה. שאולי רצית איזו מילה שלהרגשה טובה והיא לא באה ממני. מכולם-כן. אבל לא ממני.
סליחה על ההתנהגות שלי. אני מצטערת אבל אני כזאת. לא סובלת חיבוקים ומילים. לדעתי כל המילים הטובות הן מילים דביקות. מילים כאלה שלא באמת מביעות באמת את מה שאתה מרגיש בתוך. מילים שנוטפות לך מהפה כמו דבש אבל בעצם לא מבטאות את הרגש האמיתי. הכל בזה נראה לי צבוע. אז אני מצטערת שלא חיבקתי אותך ולא עודדתי אותך במילים. זה היה שקר אילו עשיתי את זה. אני לא טיפוס כזה ואם הייתי אומרת לך משהו לעידוד וחיזוק את היית חושבת שזה לא באמת מה שאני מתכוונת. אני לא רוצה ולא רציתי שתחשבי את זה. אני רוצה לעודד אותך, אבל כל האמצעים שבידי נראים עלובים.
איך? איך אני אעודד אדם שאיבד משהו כל כך יקר? איך אני אעשה את זה כשאני עצמי בכלל לא יודעת מה ההרגשה?
אז סליחה אבי. סליחה. זה כל מה שאני יכולה לבקש ממך.
אז, בהלוויה, לפני שבעה ימים או אולי שמונה, כשהלכנו לבית העלמין בניצן הישנה, היה כל כך קשה. אם להודות על האמת, לא חשבתי שאבכה.
אני לא בוכה רק מפני שאנשים סביבי בוכים. ניתן לומר עליי שאני די אטומה. נכון, לא בכיתי כי כולם סביבי בכו. לא כמו מרי, יפעת או מיכל. אני לא כזאת.
את יודעת למה כן בכיתי?
בכיתי כי כאב. כאב לי. אבי, כשאמא שלך בכתה זה כאב לי כל כך. כל כך כאב. ושנאתי את הכאב הזה שעלה בי. אני אולי נהנית מכאב פיזי אבל כאב נפשי זה קשה מנשוא. כמעט רציתי לצרוח. לצרוח שהכל ייגמר כבר. וכשאת בכית... כאב לי אפילו יותר. כאב לי עד שרציתי לסתום את האוזניים ורק שלא אשמע אותך בוכה.
לא העזתי להתקרב אלייך יותר מידי בגלל שאני יודעת שאם ח"ו הייתי במקומך הייתי מעדיפה שכולם ישמרו ממני מרחק. אבל לא ידעתי מה את מעדיפה ומה לא אז לא ידעתי מה לעשות.
אמרת שתמיד פחדת שזה יקרה. אני חושבת שכולנו פוחדים שזה יקרה מתישהו, הרי בסופו של דבר זה מה שצפוי לכל אחד ואחד מאיתנו. אבל רגע, למה בעצם אנחנו פוחדים? הרי בסופו של דבר אנחנו מגיעים לעולם הרבה יותר טוב מזה. ולמען האמת, אנחנו אפילו לא באמת מתים! הנשמה שלנו נשארת.
אני חושבת שהתשובה היא שאנחנו מפחדים מהכאב. לאו דוקא כאב פיזי, אולי גם מזה. אבל אני מתכוונת לכאב הנפשי. אומנם אנחנו לא באמת מתים אבל העובדה שנאבד אדם יקר היא הכאב הנפשי שממנו אנו פוחדים כל כך. ההרגשה של חלל ריק. שיותר לא נראה את האדם הזה. שהזיכרון שלו תמיד יעורר בנו געגועים ועצב.
אני לא יודעת מה לומר לך יותר. אני מקווה שסלחת לי ושתדעי שאולי אני לא מחבקת ואומרת מילות עידוד אבל כאבתי את הכאב שלך. ואני לא יודעת מה לעשות רק להגיד לך שהחיים ממשיכים הלאה. אני מקווה שבעזה"ית תתגברי. ונכון, את לא תשכחי. אבל אני מקווה שמהזיכרון הזה את רק תתקדמי לחיים טובים יותר ומאושרים יותר ולא להיפך.
אוהבת אותך המון. 3> 3> 3> XXXX
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: