אני לא יודעת מה לעשות,

לריב?לבכות?לצרוח?לברוח?לשקוע?

או לצחוק?לחייך?לעמוד על הרגליים ולהמשיך הלאה?

כל כך הרבה קורה בתקופה האחרונה ואין לי ממש עם מי לחלוק.

כל אחד עסוק בשלו ובאמת שאין לי ממש טענות,אבל אני עדיין די מרגישה לבד.

מנסה לסדר את הבלאגן של עצמי ומסתבכת עוד יותר,מחכה למישהו שיבוא עם חבל וימשוך אותי מהביצה,אבל הוא (או היא..) לא מגיע.

אני ממש פטאטית,אני בכל הכוח נאחזת בחברים שכבר אבדו,שכבר מזמן לא באמת חברים שלי וזה עצוב,וזה חבל כי הם באמת היו (וכניראה שעדיין) חשובים לי.

מסתבר שאני לא עד כדי כך חשובה להם שהם יוכלו לפנות פאקינג 3 דקות מהחיים שלהם בישביל לשאול ממני "מה קורה"?

נימאס לי לטבוע בשיט שלהם,לעודד אותם,לחבק אותם,לדאוג בישבילם,(גם כשהם אפילו לא דואגים לעצמם) ולקבל מהם רק יריקה בפנים.

אני עכשיו עצובה,מרגישה מטומטמת ולבד.

זה ייגמר אי פעם,או שאני אמשיך להיות מפגרת ולהעמיד פנים שהכול בסדר?

מסתבר שחבר אמיתי יש באמת רק בארתור.