יש דברים שאני לא יודעת וכניראה לא אדע,

אני רק רוצה לאמר לך תודה.

תודה ששברתה לי את הלב,

תודה שלימדתה אותי מה זה באמת כאב,

תודה ששיקרתה לי בפנים,

תודה שבלעדייך דקות חלפו כמו שנים,

תודה שבשבילך כל זה היה משחק,

תודה שבגללך אני בזמן הקרוב לא אצחק.

כי אתה לימדתה אותי מה זה לאהוב,לטעות,לפחד,לשנוא,לבכות.

אתה גמרתה לי באמת לחיות.

השיר לא קשור לשום דבר..סתם הייתה לי הברקה.

דאמ.למה הכול חייב להיות כל כך קשה,אני בחיים לא אחזור להיות עצמי,אני מרגישה כאילו כל שנייה היא שנה אני מרגישה שאין באמת טעם לחיים שלי.....

הכול כל כך מוזר פתאום,אני מסתכלת על עצמי במראה(ואני לא מרבה לעשות את זה..) ופשוט לא מזהה את עצמי..אני שואלת את עצמי מי זאת?

אני מרגישה כמו איזה זקנה בת 70,כאילו עברתי את כל מה שאפשר לעבור כבר..וזה עצוב,דפוק ומוזר.

יש לי חלל כל כך ריק(זאת ההגדרה היחידה שאני יכולה למצוא לו),זה כאילו שמשהו חסר לי בחיים ואני לא מצליחה למצוא אותו,זה לא שיש לי סיבה לא להיות מאושרת,ולפעמים אני באמת כן..אבל נמשך לא יותר מיום ואז החלל המעצבן הזה שוב משתלט עליי והופך אותי למישהי דיכאונית,מטומטמת וכל כך שונה מעצמי.

זה הדבר הכי דפוק בעולם,באמת ששום דבר לא חסר..אני לא מצליחה למצוא משהו שיכול למלא את החלל הזה..זה שעה של אושר לעומת חודש של סבל.

אני מתעוררת בוקר אחד (נדיר ביותר) עם הרגשה מדהימה,"החיים מושלמים" באמת..אי אפשר לתאר את זה ואז..לקראת הערב הכול חולף..והחלל הזה פשוט משתלט על כולי הוא שואב כל טיפת אושר..שכל כך התאמצה להגיע אלי ולגרום לי לחייך ופשוט שוב שובר אותי.

היום היה אחד הימים האלה..זה כל כך נימאס עלי! אני רוצה להיות מאושרת..אני רוצה שהחלל הזה יעזוב אותי...אני לא רוצה לשקוע אני לא רוצה לצפות שמישהו ירים אותי..אני רוצה להרים את עצמי,אני לא רוצה להיות תלויה בחברות שלי ובמילות עידוד שלהן..אני רוצה לא להזדקק להן(למילות עידוד).

כל כך פטאתית...מתי אני אשתנה?