"ספרי לי מה כבד עלייך
את כל מה שחבוי בך ונרדם
אני אמחה את דמעותייך
ורק שלא תבכי עוד לעולם.
אין מקום לדאגה היי שקטה
אני איתך, את לא לבד לעת עתה
עכשיו הכל זורם כאן במנוחה
ואת בוכה, ואת בוכה."
כבר לא בוכה, רק דומעת. עצב בעיניים. זה לא שרע לי, רק כבד, מרגיש קצת חסר מטרה.
אני בוכה בגלל שטויות, ואולי זה לא שטויות.
הבית חשוך, ריק, דומם.
אילו רק היית פה לחבק אותי. לא מאשימה אותך, אני יודעת שיש לך עוד כל כך הרבה דברים שאתה רוצה להספיק אבל אני רוצה אותך פה לידי.
חשבתי המון בימים האחרונים על הקשר שלנו, אני כל כך מפחדת להיות תלויה בך, כל כך מפחדת להתעורר בבוקר ולהבין שזה כבר קרה, שאי אפשר לחזור אחורה.
הפחד לגבי שנה הבאה עולה ויורד, אני לא רוצה להיקשר אליך כי אני יודעת שעוד חצי שנה באמת לא תוכל להיות פה לידי, להחזיק לי את היד ולהירדם לידי כשארצה. אולי זה כבר מאוחר מידי, אולי אני כבר כבולה אלייך.
מעניין מה תענה לי אם אני אגיד לך את זה: הרי אתה יודע שזה נכון, ומצד שני לא יהיה לך האומץ להגיד לי את זה בפרצוץ, וגם אם תעיז להגיד לי את זה מה אני אעשה עם המידע הזה? האם אני יכולה להרפות? האם אתה יכול להיות מעורב יותר?
אני לא רוצה לשנות דבר בקשר שלנו, טוב לי ככה. אבל אני יודעת שהמציאות תגרום לזה להיות אחרת, זמנים משתנים, החיים עוברים.
אני מפנטזת על החתונה שלנו ומצד שני אני לא חושבת שנגיע לשם, איך אני יכולה לחשוב את שניהם במקביל?
אחחח....כמה שאני מתגעגעת אליך, ורק הבוקר ראית אותך. אני מקווה שאתה נהנה ברגעים אלו ממש.
מהורהרת.....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
