רבתי עם החברה.
אני רב שוב ושוב עם ההורים.
רבתי עם אחותי.
כל החברים שלי נמצאים בצבא אז אין לי למי להתבכיין על כל הדברים האלה.
כבר כמה זמן שאני קם אחה"צ
לא אוכל הרבה
מנגן פה ושם איזה מנגינה ישנה.
מנסה את מזלי בבדיקת ערוצי הטלויזיה אבל שום דבר לא מעניין אותי עכשיו.
בטח לא אחרי שרבתי ככה עם מריה.
אני נשאר ער כל הלילה, לפעמים פשוט על המחשב אן עם הגיטרה ולפעמים מסתובב לי ברחובות העיר..
מחפש תירוץ עלוב לבריחה מהמציאות (סמים)
במקרים האלה אני חוזר הבייתה ב5- 6 בבוקר ופשוט נופל מהרגליים ונרדם על אחת הספות בסלון.
במקרים הפחות טובים אני לא נרדם (כמו עכשיו) ופשוט שוכב לי על הגב בחדר של אח שלי.
בוהה בתקרה וחושב.
עכשיו אני לבד בבית ופשוט משתגע.
במקרה רגיל הייתי קורא למריה שתבוא להיות איתי פה אבל בהתחשב בנסיבות, זה לא יקרה.
עברתי איתה 5 שנים.
לא הייתי מאמין שאני מכיר אותה כבר כלכך הרבה זמן.
זה נראה כאילו רק לפני יומיים הגיעו המשאיות שאישרו את השמועה שקנו את הבית של השכנים שלנו.
כאילו רק לפני אתמול הגענו יחד לשנה החדשה, לכתה י'
אבל כבר עברו חמש פאקינג שנים מאז.
וזה עדין נראה כאילו רק אתמול בערב הינו במסיבה של טל ורוי והתנשקנו יחד בפעם הראשונה שמאז מי יודע כמה נשיקות עוד היו.
חמש שנות שכנות וידידות שכמוה לעולם לא חוויתי.
שנתיים שבהם הספקתי להתאהב בה כלכך הרבה.
וכל פעם קצת יותר.
שנתיים של אהבה מהבחורה שבחיים לא חלמתי שתהיה לי.
ונכון, היו לנו כבר כלכך המון מריבות.
אבל אף אחת וגם לא כולם יחד משתוות למה שקרה עכשיו.
ועכשיו... עכשיו אין לי מושג מה הולך לקרות.
למרות שכבר ראיתי דברים דומים אצל חברים שלי.
לאט לאט מתרחקים ואז... מי בכלל זוכר שהיינו פעם?
גם אם אלה היו השנתיים הכי יפות בחיים שלי..
כל מה שאי פעם קרה לי שהיא הייתה מעורבת גרם לי להבין כמה אני באמת אוהב אותה.
כמה אני מאוהב בה.
ועכשיו אני יודע, זה עכשיו או לעולם לא.
(וזה גבירותי ורבותי, פוסט גילוי הלב הכי ארוך שאי פעם כתבתי.)
איתן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
