זהו, איבדתי את הדבר הכי חשוב לי בחיים.
וגם על הנגינה אני מתחיל לוותר.
שוב האבק מצטבר על הפסנתר והגיטרות... וואו, הגיטרות שהיו מקום מפלט בשבילי, מה איתם עכשיו?
כנראה זהו, אני מוכר את כולם, לא אכפת לי יותר...
חוץ מהסטארט הישנה... אולי אותה אני אשמור למזכרת, אבל אני לא חושב שאני יכול לחזור לנגן.
אני רק נוגע בגיטרה וישר חושב עליה.
זה כואב לי מדי.
והנה היא עוזבת.. עוד שבועיים..
מה אני הולך לעשות בלעדיה, אלוהים יודע (ואני לא בטוח אם גם הוא באמת יודע)
אז זהו, הגיע הזמן להיפרד, לחתוך, לעזב...
לא רוצה!!!
לא רוצה שכל זה יעלם!!
למה? ולמה דווקא עכשיו?!
למה כשאני הכי צריך אותה היא חייבת ללכת?
הפסקתי עם ההרגלים הרעים שלי, זה היה הכל בשבילה.
והנה, אני כאן.
מסתכל מהחלון לצד השני של הכביש לראות אולי היא באה?
הנה, היא עוד שנייה תצא, תחצה את הכביש ותדפוק בדלת
עוד שנייה אני אשמע את הכלב שלי נובח..
עוד שנייה הדלת תיפתח ואני אשמע את הקול שלה
עוד שנייה....
על מי אני עובד בכלל?
היא לא תבוא יותר.
היא לא תחזיק לי יותר את היד, לא תתן לי חיבוק, לא תתן לי נשיקת פרידה.
אני לעולם לא אוכל לחבק אותה בחזרה, ללטף את השיער שלה ולדעת בלב שהיא שלי.
אני לעולם לא אוכל עוד להרגיש את השפתיים שלה נוגעות בשלי.
את הידים החמות שלה
את המבט הזה שלה שממלא אותי בביטחון.
את האהבה שלה.
כל זה הלך, וכן, הכל באשמתי.
ואני יודע, לא משנה כמה אני אנסה להכחיש את זה, היא כבר לא שלי.
ותהרגו אותי מאיפה נפלה עלי השפה הספרותית הזאת...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
