הנה, חזרתי אני פה.
בריא (??) ושלם...
מניה דיפרסיה זה משו שכנאה תמיד היה לי ורק בשנים האחרונות התעורר
במילים אחרות- הפרעה דו קוטבית.
אז זה מה שיש לי, הא.
זה מה שהרופאים חושבים שיש לי.
זה מה שאמא חושבת שיש לי.
מי שבאמת רוצה לדעת מזה הנה קישור להסבר על זה.
מה קרה? קרה המון.
דיכאון שאני לא זוכר שאי פעם היה לי כמוהו..
כששעתייים לפני זה הייתי בהיפר. (מניה?)
נכון שכבר ניסיתי פעם (טוב, פעמיים) להתאבד..
ולא, כמובן שזה לא הצליח..
זה אולי טוב, אבל תלוי למי..
אני יודע שאמרתי את זה, להתאבד זה דרך של פחדנים.
אבל כבר לא אכפת לי.
לא אכפת לי מה אומרים, באמת שלא.
אני מודה לכל אלו שדאגו לי, זה נתן לי הרגשה טובה.
עידן בבית כל הזמן התקשר לאבא שהיה לידי וכל הזמן שולח לי החלמות מהירות, ד"שים, שאני ארגיש טוב, חיבוקים, נשיקות, דאגות...
הוא דאג לידע את כולם.... ואני מתכוון כולם.
הוא התקשר לרוי שעשה הכל לצאת מהבסיס כדי לראות אותי ובסוף הרופאים לא נתנו לו להיכנס.
לעדן שחזרה מוקדם מהמקום שבו היא עושה שירות לאומי כדי להיות עם עידן ועודדה אותו.
למריה, לאדריאנו, לאביב, לנווה, לעידו, לאלכס, לריאן, לחן, לשרי, לעדי, לנועה
ואפילו דאג לידע את טל, נוגה, אורי, גילי, עדי, חנה, אן ואילנית (החבר'ה שהכרתי מפה)
נוגה, חנה, תודה על מה שכתבתם.
אני יודע שמה שעשיתי זה דבר דיי אגואיסטי.
אבל אני לא יודע מי מכם (חוץ מאילנית) יודע בכלל מה זה לאבד מישו.
מה זה לתת למישו ליפול מול העיניים.
מה זה להרגיש את הריקנות שאוכלת אותך לאט לאט מבפנים.
כי כשמאבדים את החבר הכי טוב בגיל שעוד לא יודעים כלום על החיים זה בדיוק מה שקורה.
וכשחבר שלי אז מת, הרגשתי איך גם אני מת מבפנים.
מאז אף פעם לא באמת הייתי חי.
תמיד יהיה לי את הזיכרון הזה, איך שראיתי אותו שם... מת.
זה רודף אותי בלילות.
זה אוכל אותי.
העובדה שלא יכולתי לעזור לו.
העובדה שאני איבדתי חלק מהנשמה שלי כשהוא מת.
וכל מה שרציתי לעשות היה לסיים את זה.
למה לחיות עם חצי נשמה?
הייתי מוכר אותה לשטן אם הייתי יכול.
אני לא אני. או כמו שאמר ב. קאוליץ ich bin nicht ich
כבר 7 שנים
עידן מצא אותי בסלון ..(זה מה שהוא אומר)
הוא אמר שמה שאמרתי לו באותו רגע היה "why don't you let me die quietly"
הוא אמר שבחיים הוא לא ראה אותי כלכך חיוור וחסר חיים.
נקודת הפוסט?
אני צריך לעשות את הדברים בדרך שלי, בבקשה תפסיקו להפריע לי ותנו לי לנוח בשלווה
תנו לי למות בשקט, זה הדבר היחיד שאני אבקש ממכם.
מכולכם, גם אלה שלא רואים את הפוסט.
איימי לי כתבה את זה לאחותה שמתה.
Playground school bell rings again
Rain clouds come to play again
Has no one told you she's not breathing?
Hello, I'm your mind giving you someone to talk to
Hello
If I smile and don't believe
Soon I know I'll wake from this dream
Don't try to fix me I'm not broken
Hello, I'm the lie living for you so you can hide
Don't cry
Suddenly I know I'm not sleeping
Hello, I'm still here
All that's left of yesterday
Hello
and good bye.
איתן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
