לא מאמין שהיא הלכה.
לא מאמין שעכשיו היא בטח על המטוס שלוקח אותה כלכך רחוק ממני.
אני רק מסתפק בעובדה שכשאני אחזור לארה"ב היא תהיה יותר קרובה.
בנתיים לפחות...
עד שאני אפול שוב.
ואני יודע, הנפילה הבאה תהיה ממש כואבת, ואולי לא רק לי.
אני כבר יכול לראות את נסיון ההתאבדות הבא שלי.
בכיתי בשדה תעופה כמו תינוק.
כמו שבחיים אני לא זוכר שבכיתי.
כאב, כל הגוף כאב לי.
לראות אותה עוזבת פור גוד...
לברזיל...
אני מנסה לגרום לאחרים לחשוב שאני בסדר.
שאיכשהו יצאתי מזה.
אבל לא... ממש לא.
את אחותי לקחתי ליום כיף כדי שהיא תרגיש טוב.
ברור לי שהגירושים של ההורים עשה לה ממש רע.
אז שיפרתי את ההרגשה שלה...
אבל מה עם ההרגשה שלי?
מה עם מה שאני עובר עכשיו?
כנראה שבשביל זה פתחתי את הבלוג...
לשפוך הכל, לתת לידים שלי לכתוב את הכל.
like they said: all good things come to an end
וואללה?...
ממתי?
מי קבע את זה?
ולמה?
מי החליט שיש סוף לדברים הטובים.
ולמה כולם אומרים לי "יהיה טוב"
מתי?? מתי ה"טוב" הזה מתכוון להגיע?
זה כמו לחכות למשיח!
זה כמו לחכות לשלום כלל עולמי!
זה בחיים לא יגיע.
מה שמוביל אותי למסקנה שהסוף הטוב מגיע יחד עם המוות.
כנראה שלמות באמת עדיף על כל דבר.
כבר אין לי כוח להילחם בדחף לבלוע מלא כדורים.
אין לי כוח להילחם ברצון לקפוץ מאיזה גג של בניין.
אין לי כוח לנסות לעצור את עצמי מלקחת סכין ולהתחיל לחתוך ורידים.
הגוף שלי מתפרק, אני מרגיש את זה.
אחרי שהצלחתי להעלות 10 קילו, הורדתי 15
ולא, זה לא טוב.... אני יותר אנורקסי מאי פעם.
אח שלי אומר שאני נראה כמו גופה.
אולי זה באמת מה שאני, גוף חסר נשמה ולב.
את מה שאני באמת כבר מזמן איבדתי.
מכרתי את כל הגיטרות.
חוץ מהסטראטוקסטר כמובן, אבא היה הורג אותי אם הייתי מעיז...
אבל הצורך לנגן נעלם.
פעם הייתי יושב 3-4 שעות ומנגן.
היום?...
היום אני מסתכל על הסטראט תלויה בחדר ומתחיל להישתגע.
למה בכלל התחלתי לנגן?
מה זה יתן לי בחיים?
להיות מורה למוזיקה? אני לא רוצה להיות מורה.
אני רוצה להיות מוזיקאי... do i?
בשביל זה מכרתי את הגיטרות...?
לא... אני כבר לא יכול לנגן, זה הלך יחד עם מה שנשאר מהנשמה שלי.
מה שנעלם כשנפרדנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
