או שלא.. לא יודע
עדן הייתה אצלי היום.
מה שקרה לא היה לי ברור.
אני יותר מבולבל ממה שאי פעם הייתי.
עדן חמודה... אני מודה, יש בה משו שמושך אתי.
אבל היא לא מריה.
היא באה סחוטה אחרי העבודה ו..
התמזמזנו קצת.
עכשיו שאני חושב על זה...
אני ועדן?
זה לא ילך.
זה לא יהיה פייר להיות איתה כדי לשכוח את מרי.
חוץ מזה הקשר שלנו לא מאפשר את זה.
היא ידידה טובה אבל שום דבר מעבר.
אני לא אותו אחד שהייתי אז
אני לא אצא עם מישהי סתם...
דיברתי היום עם ניקול.
האמת שמזמן לא שמעתי ממנה והיה נחמד לשמוע את הקול שלה.
אבל משו היה אחר.
השיחה איתה הייתה שונה מהשיחות שהיו לנו פעם.
לא הייתה בה את ההתלהבות הזאת כמו כל פעם שדיברנו.
היה אפשר לשמוע שהיא לא מרוצה.
מצד שני- אולי זה אני שהשתנה כלכך ובעצם רק עכשיו שמתי לב לזה.
עידן ואני דיברנו היום איזה שעתיים.
זמן איכות עם התאום שלי, זה כבר מזמן לא קרה.
זה היה כמו אז...
כמו אותם שיחות שהיו גולשות עד אמצע הלילה...
הוא כמובן ניסה לשכנע אותי לנסות את הכדורים
לא שזה עזר, אני לא אגע בזה.
הוא אמר שהוא כלכך נבהל באותו יום והוא היה בטוח שאני הולך למות.
הוא סיפר לי שהוא בכה.
אח שלי? בכה?
הוא נראה כלכך אדיש תמיד, וחזק.
לא אחד שיבכה.
אבל הוא כן.
ג'סי לא ידעה על זה עד אתמול.
כשאבא שלי דיבר עם אמא וג'סי שמעה הכל.
זה התחיל עם השטיפת קיבה.
אז כמובן שהיא שאלה למה עשו לי את זה...
ואז הם פשוט אמרו לה "אח שלך ניסה להתאבד שוב"
אני לא יודע איך היא הגיבה.
אבל אני בטוח שהיא נבהלה.
אתמול הייתי צריך לנסוע עם אבא לפסיכיאטר.
אבל ברחתי לו.
הוא כמובן התחרפן והקפיץ חברים שלו מהמשטרה.
אני באותו זמן הייתי בגן הציבורי.
שכבתי שם על הדשא.
פתאום ראיתי 3 ניידות באות משומקום
אבא שלי יצא מאחת מהם ורץ אלי.
הסתכלתי עליו.
הוא היה בטוח ששוב עשיתי משו והקים אותי
אני התחלתי לצעוק עליו שאני לא אלך לפסיכיאטר שיתן לי איזה מרשם דבילי.
הוא גרר אותי לניידת כאילו אני איזה פושע.
לא שהיה לי כוח פיזי ובטח שלא נפשי כדי להתנגד.
בכל אופן, הוא השאיר אותי בבית תחת שמירה של אח שלי (כשלו יש 39-40 מעלות חום..)
אז זה מה שהיה....
אתמול.. היום...
זה לא שאני שיניתי את הדעה שלי, אני עדיף רוצה למות.
כל יום שעובר זה נהיה יותר חזק.
הרצון להפסיק עם זה.
עם הסבל הזה שאני קשור אליו באזיקים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
