היו ימים בירושלים, אספר פעם לנכדתי, היכן שלא היית משליכה סיכה היית מוצאת אותה נעוצה במעיל-הצמר מהחנות המשובחת בקינג ג'ורג' 26 של מישהו שאת מכירה. כל העיר היתה רשת מסועפת שבין קצותיה התנהל, באיטיות מחרידה ובטלטלות מעוררות בחילה, קו 4א. חיי בקו 4א, שהנסיעה היומית בו היתה - ואני אומרת זאת כמי שהתנסתה בשתי האפשרויות במשך זמן ממושך - לרוב ארוכה יותר מאשר הנסיעה מתל-אביב לירושלים, גרמו לי להבין היטב מדוע ש"י עגנון התייחס לאוטובוסים בירושלים כאילו הם אויביו האישיים. "השם ודאי ירחם עלי" הוא היה נוהג לומר, "ואם השם לא ירחם עלי אולי ועד השכונה ירחם, אלא שחוששני שחברת 'המקשר' חזקה יותר משניהם". בזמני זה כבר היה 'אגד', אבל המימד הדמוני נשמר.
הנסיעות האינסופיות האלו הטיבו ללכוד את התחושה הכוללת בימים ההם, אי-אז בשנת 2003, נניח: לקום בבוקר קפואה מקור מפני שהשינה בדירתי היתה מקבילה מכל בחינה ללינה תחת כיפת השמיים, ולרחרח באי-נחת את הרטיבות המתעבה על קירות המרפסת הסגורה, לצאת אל תחנת האוטובוס בתקווה לא להתקל שם בשכנתי, גברת פויכטונגר, שתקונן שוב פעם על כך שאיש לא מתחלק איתה בנטל הגזברות של ועד הבית (בסוף אמרתי שאני מוכנה להיות בועד הבית בתנאי שלא אצטרך לבקש כסף מאנשים, מפני שזה הדבר שאני הכי גרועה בו בעולם, ובתנאי שלא אצטרך לטפל בשום ענייני תחזוקה ו/או גינון, כי זה הדבר השני שאני הכי גרועה בו בעולם, מה שהותיר תפקידי הדפסה וכתיבת פרוטוקולים - וכל זה בגלל מפגשי תחנת אוטובוס כאלו עם גברת פויכטונגר), להמתין לאוטובוס עשרים דקות, להרגיש איך כל יושבי האוטובוס נושפים עלי את חיידקיהם במשך 45 דקות של עינוי שבהן ארוחת הבוקר שלי איימה להחלץ ממקומה, להגיע להר-הצופים, להפלט לתוך המנהרה הדחוסה עשן אגזוזים וסיגריות, לשלוף תעודת סטודנט, לעבור בגלאי המתכות, לקוות שהמאבטח לא יבקש ממני להרים את חולצתי (זה קרה, ויותר מפעם אחת), לעלות לקומה החמישית של הספריה, להערים על שולחני כרכים כתובים בכתב רש"י צפוף-צפוף, להתפשט עד חולצה דקיקה (בחורף) או ללבוש שני סוודרים (בקיץ), להתיישב ליד השולחן, שבדרך כלל מתיישב בו אחרי חמש דקות מישהו שנוהג לקנח את אפו בקול תרועה כל חמש דקות או לחלופין ללגום מהקפה שלו בקול תרועה כל שתי דקות או סתם לדבר בטלפון הסלולרי שלו בלחישה רמה, ואז, תוך ניסיון להתחיל לעבוד על משהו שהעניין שלי בו היה זעום מהכנסתי מההוראה בתיכון, להתקל בתופעה הידועה בשם תופעת-קומה-חמש, דהיינו, שאינך יכולה לעבוד מפני שכל שלוש דקות עובר לידך מישהו שאת מכירה ומתחיל לנהל איתך שיחות על שום דבר. אין בכוונתי להוציא את עצמי מן הכלל: אני יזמתי שיחות קומה-חמש כאלו לא פחות מכל אדם אחר. אבל מדי יום ביומו התחושה היתה תחושה הולכת וגוברת של מחנק. תחושה פיזית ממש. והתחושה הזו לא הרפתה עד היום שבו ארזתי כמות מאוד מוגבלת של מטלטלין והרחקתי עד סטוקהולם.
אתמול בערב שכבתי במיטתי ופתאום אמרתי לעצמי: הי, אני באמת באמריקה. באמת, כבר שנתיים וחצי אני לא חיה בארץ, ולפחות עוד שנתים וחצי כאלו נראות לעין: והעולם ההוא, שכל הזמן הייתי בטוחה שאני רק בהפסקה קצרצרה ממנו, רק מוציאה את הראש מן החלון כדי להניס את גלי הבחילה, הוא באמת, משום בחינה, לא העולם שלי יותר. זה היה כמעט רגע של התגלות, שכמו כל ההתגלויות תשמע ודאי טריוויאלית עד גיחוך, ובכל זאת לא נפגם מאום מהגרנדיוזיות שבה: אנחנו כבר לא בירושלים, טוטו. תופעת זריקת-הסיכה במידה רבה אינה רלוונטית יותר, והקלאסטרופוביה האנושית המשיכה לאן שהמשיכה בלעדי. הייתי טפשה דיי לחשוב שבגלל ההתרסה הפרטית שלי בעזיבה שלי - 'על שלושה פשעי ירושלים ועל ארבעה לא אשיבנה' כבגרסת ויזלטיר של 'הנערה מירושלים' שלו - יושבים אנשי העולם ההוא מדי יום, מגברת פויכטוונגר ועד אחרון הדוקטורנטים מקנחי-האפים להיסטוריה של עם ישראל, ושואלים את עצמם איפה אני ומתי אשוב, מקוננים לעצמם:
She (What did we do that was wrong)
is having (We didn't know it was wrong)
fun (Fun is the one thing that money can't buy)
Something inside that was always denied
For so many years...
כל זה עלה מפני שבקיץ אני אמורה להרצות על עבודתי הנוכחית בירושלים, בפני מורי וחברי לשעבר, ולמרות שזה יקרה עוד למעלה משמונה חודשים, רק המחשבה על כך גורמת לי לפרכוסים. כמובן, בחרתי בכך ורציתי בכך - למעשה החלטתי שזה טקס חניכה שעלי לעבור כדי לגבש את זהותי באקט אלים של חשיפה - אבל מבחינתי האירוע עורר אסוציאציות ברורות של הקולוסיאום בשתיים בצהריים - השעה שבה היו זורקים את הגלדיאטורים להלחם בחיות-הטרף (בבוקר היו נותנים לחיות להלחם בינן לבין עצמן). רק אתמול עלה בדעתי - הייתכן - שקרוב לודאי שאת רוב חיות הטרף אני כבר לא ממש מעניינת, וכל העניין עתיד להסתיים בעשרים דקות עם כמות כזו או אחרת של 'שכוייח, שכוייח' במקרה הטוב או 'מעניין, מעניין' במקרה הרע. הבנתי שבמובנים רבים חשבתי על חיי כאן כעל שם-על-דרך-השלילה, כמו שאת נוטה לפעמים לחשוב על אדם חדש בחייך כשלילתו של אחר; ודווקא מתוך זה צמחה ההבנה שלמרות שהכרתי שם את כולם, וכל אחד היה חבר של מישהו שהכיר מישהו שפעם פגשתי ופעם ישבנו בשיעור ופעם היתה ארוחת-שבת יחד והוא למד איתה בתיכון והיא מהקיבוץ של ההוא, האנשים שקניתי לי כאן - חלקם, בעוונותיהם, אפילו אמריקאים - יקרים לי יותר מרוב אנשי העולם-ההוא. ובהבנה הזו היה משהו עצוב מאוד, אמנם, אבל גם הקלה עמוקה.
עודה לבדה, אבל גופה וגם חייה נעשו פשוטים יותר.
מצאה משהו בספרים, וקצת יותר מזה ביומיום האנושי של העולם.
חכמי ירושלים היו מתפעלים ממנה היום פחות מקודם,
אבל היא מלטה משהו מנפשה, ואני שמח בשמחתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
