עם שובי לעיירת השינה האוניברסיטאית בה אני מתגוררת לפני כחודשיים וחצי, בערך באותו יום בו נכתב הפוסט האחרון לפני שפצחתי בשתיקתי הממושכת, המתין לי אימייל מרכזת עוזרי-ההוראה במחלקה שלי, המודיע לי שברבעון החורף (שהגיע אל סיומו ביום שישי האחרון) אתרגל את המבוא לבודהיזם שמלמד פרופסור H. ההודעה עצמי לא היתה מפתיעה בשום צורה, שכן עובדה ידועה במחלקה הקטנה והקומפקטית שלי היא שדוקטורנטים מצופים ללמד לא את מה שהם יודעים לומר עליו שלוש וחצי מילים, אלא את הקורסים בעלי מספר התלמידים הגדול ביותר. למבוא לבודהיזם נרשמו 76 תלמידים; לשם השוואה, למבוא לרפורמה הפרוטסטנטית נרשמו 12.
נכון ליום קבלתי את ההודעה, הסתכם הידע שלי על בודהיזם בפרטים הבאים:
1. נזירים בבורמה מקבצים נדבות לפרנסתם.
2. אסור להניח פסלים של הבודהה על הרצפה.
3. משהו עם סבל. כל החיים הם סבל?
4. "אין אני", מי יודע מה זה אומר.
5. לכתבים שלהם קוראים 'סוטרות'.
6. נירוונה. מי יודע מה זה אומר.
7. אחת מדרכי המדיטציה הפופולריות בצפון הודו היא התבוננות בגוויות מרקיבות (כן, כמובן שאת זה ידעתי).
8. פרופסור H חמוד להפליא ומבטאו הניו-זילנדי ממיס לבבות.
9. 'קונג-פו פנדה', בו צפיתי שלוש פעמים ברציפות יחד עם בן אחותי המהמם, יופי של סרט.
עיניכם הרואות שנתוני הפתיחה הללו לא צפו לי עתיד פדגוגי מזהיר במשימה העומדת לפתחי. אשר על כן, התחלתי לקרוא בפאניקה מכל הבא ליד והתייצבתי מבועתת במשרדו של פרופסור H כדי לשאול אותו מה לעזאזל אני אמורה לעשות עם חוסר הקומפטנטיות המוחלט שלי. הוא נשען לאחור בכסאו ואמר בדרכו הנונשלנטית:
"veil it".
יצויין שפרופסור H הוא אחד האנשים שעצם נוכחותו גורמת לך להרגיש קטנה מאוד וטיפשה מאוד. עד שמלאו לנ"ל 18 הוא סיים לקרוא את כל הקאנון היווני והלטיני (בשפות המקור, כמובן) ועל כן החליט שאת שנות האוניברסיטה שלו יקדיש ללימוד הקאנון הסנסקריטי, הסיני והיפני. הוא דובר תשע או עשר שפות, מסוגל לזהות טעות-כתיב בכל אחת מהן רק ממבט חטוף על העמוד, וככלל הוא אחת הדוגמאות הבוטות לאנשים שלולא האובססיה שלהם היתה למשהו בעל הילה אקדמית, ודאי היו מייעצים להם להעזר בטיפול תרופתי. ואף על פי כן, במקרה שלי זה היה מועיל: הוא כה בטוח שכל העולם חסר כישורים באופן גמור ביחס אליו (והוא מן הסתם צודק) עד שהיה זה היינו הך מבחינתו אם אני, בעלת הידע העשיר שתואר לעיל, אתרגל את הקורס הזה או אחד הדוקטורנטים בבודהיזם, שיודעים בנושא דבר או שניים.
וכך, במשך כשבועיים ימים, קראתי וקראתי. בהתחלה חשבתי: האמת, זה די מוצלח. אני יכולה להבין למה כל-כך הרבה אנשים מוצאים שם משהו שלא מצאו במקום אחר.
ואחרי כמה ימים חשבתי: המממ. כנראה שגם אני מוצאת שם משהו שלא מצאתי בשום מקום אחר.
קשה להסביר מה ומדוע, ואולי גם אין צורך. בעצם, חשוב לי לפתוח ולומר שלא נעשיתי 'בודהיסטית' וגם לא אהפוך לכזו. אני קצת זקנה מדי ומפוכחת מדי להכריז על מעברים משני-חיים כאלו, וממילא אני אדם כה בלתי-רוחני עד שכל מערכת דתית (ובודהיזם היא מערכת דתית, לא ישכנעו אותי אחרת, למרות שאנשי המערב אוהבים לראות בה פילוסופיה נטו) מיד מציבה אותי בצד החיצוני לה. ובכל זאת: החודשיים האחרונים עמדו בסימן עיסוק אינטנסיבי בטקסטים ורעיונות בודהיסטיים, והמפגש הזה שינה אותי, ואם לא שינה אותי, לפחות הציף משהו צלול על פני המים הבוציים שלי.
אין לי שום דבר נגד מים בוציים, נהפוך הוא. נדמה לי שמים שהם רק צלולים הם די משמימים, בסופו של דבר, וחלק מהסתייגותי מבודהיזם (בעיקר בגלגולו המערבי) היא שיש בו אתוס עצום של ניקיון שאינו חביב עלי כלל. אבל אולי אפשר לומר שניתנה לי עדשה צלולה ונקייה מאוד להתבונן דרכה במים הבוציים שלי.
וחלק מזה, כך או אחרת, היה העדר גמור של רצון לכתוב. הכתיבה כאן, כך הרגשתי, היתה ניסיון בלתי פוסק להפוך את ההווה לעבר, להתבונן בעולם ובי מתוך יצר עמוק של ארכיונאות ושימור וחניטה, ואולי הגיעה שעתי, חשבתי, להפסיק לשמר, להפסיק לתעד, לתת לדברים למות בשקט. כי אכן, המקום שבו הבודהיזם לכד אותי במיוחד היה הכנות והישירות שבהן הוא מתמודד עם המוות. לא רק המוות בה"א הידיעה, אלא המוות שמתרחש מרגע לרגע, העובדה הפשוטה שכל מה שהבשיל חייב להרקיב. ואני הייתי אחרי פרידה אחת מאיש אחד ועוד נושאת את הדיה של פרידה אחרת, קודמת, מאיש אחר, והבלוג הזה היה כתיבה גם להם, ובתקופות מסויימות בעיקר להם. להפסיק לכתוב כאן היה לבדוק אפשרות מסויימת של מותי-שלי ביחס אליהם, כמובן, רק במובן מאוד מאוד מטאפורי.
וזה היה טוב. אני לא אדם אחר כעת, ולא עברתי שום טרנספורמציה יסודית; רק קיבלתי שפה נוספת לחשוב דרכה, אולי נפה דקה יותר לסנן דרכה את עצמי. ניסיתי להסביר את זה לסטודנטים שלי במפגש האחרון בינינו שהתקיים בשבוע שעבר. השעה היתה תשע בבוקר ורובם היו ערים עד חמש בניסיון לגמור את עבודות סיום הרבעון שלהם; לא אשפוט אותם אם הם ישנו בעיניים פקוחות תוך כדי הנאום הנרגש הזה.
לכבוד סיום הקורס נסעתי עם הדאואיסטי, שהיה שותפי לתרגול במהלך הרבעון הזה (ואני חייבת לו ולחוכמתו ורוחו הטובה לא מעט מהדברים הטובים שקרו לי) למקדש בודהיסטי לא רק ממקום מגורינו. פסעתי משועשעת משהו בין החדרים, תוהה בפעם המי יודע כמה על העובדה שיש הרבה מאוד דתות באמריקה וכולן פרוטסטנטיות, ופתאום מצאתי את עצמי ניצבת מול פסל עצום של סידהרתא גאוטמה, הוא-הוא הבודהה. בהיתי בו כמה שניות, מתרכזת בעיקר בתנוכי האוזניים המוזרים, כשלפתע הרגשתי את הדאואיסטי חובט בעוז על כתפי ולוחש בקול רם ומבועת: prostrate! prostrate!
מסתבר שאחד הנזירים החיים במקום נכנס בדיוק לחדר, והדאואיסטי הניח שהעובדה שאינני משתחווה מול הפסל תיחשב לפגיעה נוראה בכבוד המקום. אבל הנזיר חייך ואמר בביטול שזה בסדר, והזמין אותנו להצטרף אל הנזירים ברסיטציה של כתבי הקודש מלווה בתיפוף על תוף עצום המכונה תוף הדהארמה.
כשיצאנו, ידעתי שהתקופה הזו, שבה לא מצאתי טוב לגוף אלא שתיקה, כנראה הגיעה לסיומה; ושכנראה לעולם לא אמצא את מקומי בקרב אלו שמרגישים חיבור למשהו גדול יותר מאשר הם-עצמם, ושכנראה, ביסודי, תמיד אהיה מאלו שיעדיפו לשמוע את ההרצאה על גן עדן מאשר להיות בגן עדן, ושעצם המחשבות הללו הופכות את ההווה-הזה-לעבר, וכנראה הגיע גם מותו של הרבעון הזה.
"If I had a rock band" אמרתי לדאואיסטי, "I would so name it 'Dharma Drum".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
