הכל התחיל מזה שלפני זמן מה כתבה לי פוסט על השפות שלה, וג'וליאנה הלכה בעקבותיה, ואני התחלתי להרהר באפשרות לכתוב דבר מה על השפות שלי, שרובן, למרבה הצער, אינן שלי כלל וכלל: על הבושה העמוקה בדבר העדר כל מימד משמעותי של ערבית, למרות שלמדתי את השפה ארבע שנים; על השוודית שנשארה לי צליל ידידותי, מוכר ועליז, הבטחה של חיים ירוקים יותר, למרות שלא עשיתי מעולם מאמץ ללמוד אותה ברצינות - וכה חבל לי על כך; על הגרמנית, שאני קוראת בה באופן שוטף למדי, ועפר לרגלי תחבירה האלגנטי והמתוחכם, אבל שיתוק מבעית אוחז בי בכל פעם שאני מנסה לדבר; על שביבי-שפות נושאי זכרונות חיבה מחברים אהובים - בעיקר קללות בהונגרית מחברתי א' ותלונות בפולנית מידידי ו'; על היוונית שמעולם לא עשתה לי את זה, ועל הלטינית שבה התאהבתי מיד; על העניין הפתאומי בסנסקריט, בעקבות המפגש עם הבודהיזם, ועל הקפריזה שהיתה ונעלמה כעבור זמן קצר ללמוד יפנית. ואז נזכרתי בצרפתית.
מעולם לא למדתי צרפתית. למעשה אין לי כל שביב של ידיעה בצרפתית או הבנה מינימלית של דרכי פעולתה של השפה הזו או אינטואיציה בסיסית ביותר לגביה, ואם להיות כנה לחלוטין, גם לא חשתי בחסרונה בשום דרך. אבל היה ערוץ אחד, סודי לחלוטין וביזארי למדי, שבו קיימתי מערכת יחסים פילגשית משהו עם השפה, כזו שמבוססת על מפגשים קצרים, מענגים מאוד אך נטולי כל חוק של תחביר או דקדוק, ואף מלווה בענן דק של כל-העניין-לא-מוסיף-לי-יותר-מדי כבוד.
המדובר, כמובן, בתחרות האירוויזיון. פינה חמה ומפעפעת שמורה בליבי לאירוע המפוקפק הזה עוד מימי ילדותי המוקדמת, מסיבות שאינן קשורות כלל ועיקר בפנינים המוסיקליות שהוא הביא לעולם. אחד הזכרונות החיים ביותר שלי הוא האירוויזיון ב-1985 (יזהר כהן עם 'עולה עולה' בסטוקהולם), בו אני מורשית להשאר ערה הרבה מעבר לשעה המקובלת, וכולנו - אבי, אמי, אחי ואחותי מתאספים על הספה, החדר חשוך - ריח הסבון של אבא שלי עולה באפי בכל עוצמתו - ואני מרגישה חלק ממשהו חגיגי ונפלא ונוצץ. בביתי כמעט מעולם לא צפו בטלוויזיה במין אנסמבל משפחתי כזה, למעט פעמיים בשנה: בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל ובאירוויזיון. ושני האירועים - תצחקו, תצחקו - היו קשורים אצלי בקשר הדוק (מה גם שהם בדרך כלל היו סמוכים זה לזה בלוח השנה). למרות שלכאורה כל הפואנטה של האירוויזיון היתה להראות שאנחנו חלק מאירופה, עבורי, וללא ספק לא רק עבורי, היא היתה הכי ישראליות-גאה שיש.
ויותר מזה: בביתי גם לא ממש שמעו מוסיקה. זה לא סגפני כמו שזה נשמע, ולא נבע מאיזו עמדה מוצקה. פשוט, אבא שלי נהג לעבוד (ועדיין עובד) בסלון, במרכז הבית, ומוסיקה הפריעה לו. אחי ואחותי, כשהגיעו לפרק המוסיקלי בחייהם, הקשיבו לה לרוב בדלת סגורה. פה ושם נתגנב לתוך הבית שיר כזה או אחר, לפני או אחרי החדשות, או לפעמים, בנסיעות הארוכות לעמק הירדן, אבל לרוב הצלילים היו במשורה, ואני עצמי לא שמעתי מוסיקה כלל ועיקר עד גיל מאוחר להפליא. אשר על כן, אותם ערבי אירוויזיון היו מטמטמי-חושים בשפע העצום של הצלילים שהוצע בהם, חנות ממתקים מוסיקלית. כן, יהיה מי שיטען, אולי לא תמיד מוסיקה משובחת - אבל הוא אשר אמרתי, חנות ממתקים. גם ממתקים הם לא תמיד "משובחים", ובכך קסמם.
זאת היתה המוסיקה הראשונה שלי: דרמטית, אקסטרווגנטית, מתוזמרת, עולה על גדותיה מרוב העמדה ותלבושות ופזמון חוזר וקליט, ולרוב בשפות שאינני מבינה. השירים האלו נשארו בשבילי סוג של טעם מוכר ואהוב של ילדוּת, כמו טוויסט עבש מעט. ועם השנים אספתי גם שירי-אירוויזיונים ישנים יותר לרפרטואר מוסיקת-המצב-רוח-טוב שלי, כאלה שהפכו לקלאסיקות (בעיקר קלאסיקות של דראג-קווינס, לא נכחיש) עוד בטרם נולדתי.
וכאן אין להתווכח עם הסטטיסטיקה: עובדה ידועה היא שהסיכוי הרב ביותר לזכייה באירוויזיון יפול בחלקה של מדינה שתשלח זמרת ששרה בצרפתית. וכך, כחובבת אירוויזיונים במחתרת שחלומה היה לשיר באמבטיה כאחרונת הדיוות, לא היתה לי ברירה אלא ללמוד צרפתית. כלומר, לא באמת ללמוד צרפתית: רק ללמוד את הקלאסיקות כדי שאוכל לשיר אותן (ביני לביני). כך החל מפעל סודי של שינון מחד ותרגום מאידך, מפעל מפואר שלא שינה במאום את בורותי היסודית בשפה, רק חולל בי את היכולת להשתמש במברשת השיער כמיקרופון בצורה רהוטה יותר.
השירים האלו מצליחים עד היום לרגש אותי באופן עמוק ביותר, כאילו דווקא דרך השביל הצר והמצומצם שכבשתי אליהם דרך השפה שאינני יודעת כל עיקר הם מקבלים משמעות גדולה הרבה יותר ממה שמילותיהם הלרוב-סכריניות והלעיתים-קרובות-דביליות מאפשרות. בכולם יש מילה או משפט שמצליח, בטמטומי, להביאני לכלל דמעות. זוהי מחווה לחמישה מהם.
1. Poupée de cire, poupée de son
יתכן שאחת הסיבות שהשיר המופלא הזה תפס אותי היתה שהוא מתאר חוויה שמעולם לא היתה לי - להיות בובה זהובת-שיער ש"רואה את החיים דרך ממתק ורוד". פראנס גאל (כן, ההיא מ'אלה אלה', איזו מלכה!) שרה כאן בצורה כל-כך מטופשת, כל-כך דבילית בכוונה, עד שהיא מקיימת עבורי איזו אפשרות לגמרי בלתי-ממומשת של נשיות: להיות מתוקה ותמימה ותינוקית קצת, ובכל זאת להיות 'שבורה לאלף חתיכות של קול' ("Brisée en mille éclats de voix").
לימים גיליתי שפראנס גאל ניתקה עצמה לחלוטין מהשיר הזה ומכל מה שקשור בו. מסתבר שכותב המילים של השיר, סרז' גינסבורג, כתב את השיר על פראנס גל עצמה, שהיתה אז בת 18 והיתה כלי-משחק מוחלט בידי המוסיקאים שאיתם עבדה, כולל גינסבורג עצמו שכתב לה את השיר Les Sucettes - שיר שעל פניו עוסק בסוכריות על מקל, ולכל אחד שאיננו ילדה תמימה בת 18 ברור כשמש שהוא עוסק במין אוראלי. גינסבורג, כתב לה שיר על בובה ש'חיה רק דרך השירים בלי לפגוש בחורים' מבלי שיהיה לה מושג שהיא-היא הבובה. אולי בגלל זה הוא נוגע אצלי באיזה שורש פורה: אף את פעם לא באמת יודעת מתי את הדבר האחרון שאת חושבת שאת.
2. "L'amour est bleu"
טוב, בניגוד לשיר הקודם, כאן אי אפשר למצוא משמעויות נסתרות אפילו אם רוצים. ללא ספק מדובר באחד השירים הדביליים ביותר בעולם, אפילו במושגי יצירות מופת לוכסמבורגיות של שתי דקות וחצי. האהבה היא כחולה וירוקה ואפורה וכמו מים זורמים וגם הרוח נושבת, וללא ספק השיר תפס אצלי מקום של כבוד כי את פיסת הספרות המתוחכמת הזו אפילו אני הצלחתי להבין בלי המון מאמץ ללא כל צרפתית, וככל הנראה גם כי הוא נועד להיות האנתי-תיזה הגמורה של שערוריית פראנס גאל. במקום שיר רווי סב-טקסט, הביאו משהו בנאלי ומפוהק כמעט עד פארודיה, ובמקום ילדונת בלונדינית נוטפת הומברט-הומברט הביאו את ויקי לאנדרוס, שהיא, אינני יודעת איך לומר זאת בצורה מנומסת, די כונפה (שתיהן ייצגו את לוכמסבורג, ושתיהן זכו, בהפרש של שנה). זהו שיר נעים לאוזן, לא אונס את הלב לשום דבר שהוא לא יכול להתמודד איתו, וממילא, בתור האנטי-תיזה, הוא מכין את הדרך לסינתיזה בדמות נצחונה הבא של לוכסמבורג, להלן.
3. "Tu te reconnaîtras"
כן, אם להיות כנה, ככה זה התחיל, עם אן-מארי דויד, ששנים ארוכות סברתי שהיא האישה היפה ביותר בעולם. השיר הזה, בעיקר האקורדים האחרונים שלו, גורם למחנק בגרוני פעם אחר פעם:
Dans cet amour
Que j'ai pour toi
Oui tu verras
Tu te reconnaîtras
"דרך האהבה שיש לי אליך, כן, אתה תראה, אתה תכיר את עצמך".
מה אעשה, השיר הזה לוכד משהו כל כך בסיסי אצלי: השכנוע העצמי, פעם אחר פעם, ביכולתה של האהבה שלי לגאול את האחר, לגרום לו - אכן - לפגוש את עצמו; פנטזיה חוזרת ונשנית שאני ולא אחרת אצליח להביא את פרח-לב-הזהב שירפא מכאובי זיכרון ויתיר כפתורי בושה. כן, גם אצלי, כמו אצלה, זה תמיד דרמטי וחד פעמי, זו תמיד 'ההרפתקה הגדולה של החיים'. ואם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת.
4."L’Oiseau et l'Enfant"
זהו שיר קטן ויפה שהחליט פחות או יותר לאסוף את כל הקלישאות ביקום ולערום אותן זו על גבי זו, ובאופן די מדהים יצא קולאז' די אסתטי, שמצליח אפילו ללחוץ על כפתור הסנטימנט שחבוי אצלי אי-שם מאחורי קפלי הסרקזם. אבל במקרה המסויים הזה, אני קשורה אל השיר דרך משפט אחד ויחיד - בעצם פחות ממשפט - בו שמהלך עלי קסם תמידי: la nuit se change en jour (הלילה הופך עצמו ליום). יש בצירוף המילים הזה איזה כוח-חיים נדיר, אפילו אעז לומר אופטימיות, שמשום מה במשך שנים החלטתי שניתן לבטאה רק בצרפתית בלי לצאת עלגים ומטופשים. ואז, בדפדוף מקרי בספר איוב, אני רואה:
לַיְלָה לְיוֹם יָשִׂימוּ אוֹר קָרוֹב מִפְּנֵי-חֹשֶׁךְ
הייתי צריכה לדעת.
5. "Ne partez pas sans moi"
יתכן שהייתי יכולה לשמור על כבודי אם הייתי נשארת בתחום הקאלט של שנות השישים והשבעים ומכחישה כל קשר להתפתחויות מאוחרות יותר שמצאו את דרכן לפסקולים של דיסני. אבל אז כיצד הייתי מרגישה את הזיכוך שבוידוי?
כן: אני חושבת שזה שיר ענק, למרות שסלין האומללה נראית בו כאילו יצאה מכביסה בתכנית לא נכונה, ולמרות הפנטזיה העתידנית משהו (האופנתית כל-כך בסוף שנות השמונים). והמילים שלו - יש בהן כוח של רצייה אדירה, רצייה שמוכנה לטרוף את העולם ולכרסם את עצמותיו, וגם בכך יש לא מעט השראה, ברגעים מסויימים:
Vous qui cherchez l'etoile
Vous qui vivez un reve
Vous heros de l'espace
Au coeur plus grand que la terre
Vous donnez moi ma chance
Emmenez-moi loin d'ici
אתם שמחפשים את הכוכב,
אתם שחיים את החלום,
אתם, גיבורים מהחלל
עם לב גדול יותר מן האדמה
אתם, תנו לי הזדמנות,
קחו אותי רחוק מכאן.
Ne partez pas sans moi
laissez-moi vous suivre
Vous qui volez vers d'autres vies laissez-moi vivre
La plus belle aventure les plus beaux voyages
Qui menent un jour sur des soleils sur des planetes d'amour
אל תעזבו בלעדי, תנו לי להמשיך
אתם שעפים לחיים אחרים, תנו לי לחיות
ההרפתקה היפה ביותר, המסעות היפים ביותר
שיובילו יום אחד אל שמשות, אל פלנטות של אהבה
Vous les nouveaux poetes
Vous les oiseaux magiques
Vous vous allez peut-etre trouver
De nouvelles musiques
Vous donnez-moi ma chance
Je veux chanter aussi
אתם המשוררים החדשים,
אתם, ציפורי הפלא,
אתם לבטח תמצאו
מנגינות חדשות
אתם, תנו לי הזדמנות,
גם אני רוצה לשיר.
Ne partez pas sans moi laissez-moi vous suivre
Vous qui volez vers d'autres vies laissez-moi vivre
Le bleu de l'infini la joie d'etre libre
Sur des rayons sur des soleils
Sur des chansons sur des merveilles
Et dans un ciel d'amour
אל תעזבו בלעדי, תנו לי להמשיך
אתם שעפים לחיים אחרים, תנו לי לחיות
הכחול האינסופי, השמחה שבהיות-חופשי
על קרני-שמשות
על שירי-פלאים
בשמיים של אהבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
