1.
"כיצד יכולה הפסיכואנליזה לצמצם אדם ליצור מעורר-הרחמים שלנצח מכרסם את אבא'לה ואמא'לה ולעולם לא שום דבר אחר? כיצד יכולה הסינתיזה של "אז זה מה שהיה!" ו"אז זה אני!" להיות מופחתת לגילוי המשמים והאינסופי של אדיפוס, "אז זו אמא שלי, זה אבא שלי"?"
(ז'יל דלז ופליקס גואטרי, אנטי-אדיפוס)
2.
הבודהיסטים חיבבו מאוד את הגיהנום: למעשה, מאות ואלפי כתבים בודהיסטים מוקדשים לתיאורים מפורטים מאין כמותם של מדורי הגיהנום השונים (והיו ארבעה-עשר, שמונה חמים ושישה קרים) והעינויים היחודיים שעוברים השוכנים בכל אחד ואחד מהם, החל בנעיצת חרבות בכל הגוף וכלה בבישולים בקדירות רותחות. הרעיון לפיו איזורי-הגיהנום הם חלק אינטגרלי מהיקום ואנשי בעלי מצבורים קארמטיים מפוקפקים עלולים למצוא שם עצמם מופיע כבר בכתבים הבודהיסטיים המוקדמים ביותר, אבל האובססיה האמיתית ביחס לגיהנום, כולל ציורים, פסלים, ואפילו פארקים המוקדשים לנושא, צמחה רק כאשר הבודהיזם הגיע לסין במאה החמישית בערך. ולבודהיסטים הסיניים גם היה מאוד ברור מי הם שוכני-הגיהינום: ההורים שלנו.
התכתיבים העתיקים של הנאמנות-הצאצאית מבית מדרשו של קונפוציוס (תרגום עלוב ל-filial piety, עמכם הסליחה) בשילוב עם רעיונות הקארמה של הבודהיזם הביאו לחרדה עמוקה שהוריך ימצאו את עצמם בגלל חטא כזה או אחר בגיהינום, ושתפקידך איכשהו לשלוף אותם משם בעזרת מעשיך הטובים. במילים אחרות, תיאורי הגיהנום המפורטים נועדו לגרום לאנשים להתייסר נוכח המחשבה שהוריהם עוברים את הזוועות האלו ולנסות לעשות את כל מה שביכולתם כדי להציל אותם - עניין שכמובן לא היה רלוונטי כמעט בכלל בבודהיזם ההודי הקדום יותר, שביסודו עמד הרעיון של התנתקות כמעט מוחלטת מהבית, מהמשפחה, ומכל מה ש'כובל' את האדם.
הקונפוציאניסטים לא אהבו את הרעיון הזה בכלל. מה זאת אומרת שלהיות ילד טוב זה לנסות להציל את ההורים מהגיהנום? להיות ילד טוב זה להניח שהוריך תמים ומושלמים ואין בכלל שאלה בדבר היותם בגן עדן. אבל כבר העירו אנשים בתבונה שכל פולחן הצלת-ההורים-מהגיהנום הזה שירת גם את האגרסיה הסמויה כלפי ההורים: בעולם שבו לא יכולת לעולם לומר מילה רעה על הוריך וודאי לא להוריך, באפשרות לדמיין אלו דברים נוראים קורים להם אחרי מותם גם היה משהו משחרר.
3.
הו, כן. להשתחרר מן ההורים. האם לא לשם כך התכנסנו כאן? האם לא זה המסע האינסופי אל עבר הבגרות והאיזון הנפשי? האם איננו מבלים את כל חיינו בניסיון להחלים מהמשולש הנצחי אבא-אמא-ילד (וכמדומני שגם אם אחד ההורים חסר באופן פעיל מהמשולש, הרי שבפרדיגמה המקובלת הוא תמיד נוכח)? האם איננו נדרשים להרוג את הורינו פעם אחר פעם כדי שנוכל להיגאל? זוהי התשובה המודרנית ליצחק ולישו, לא? במקום שהאב יהרוג את הבן, יהרוג הבן את האב?
פעם היו לי דעות נחרצות מאוד בנושא הזה. היום, אני חייבת להודות, זה מעסיק אותי הרבה פחות. עם השנים החולפות והמרחק הגדל, ההרגשה שאני לחוצה כל הזמן בין שני הורי כמו בין העמודים במקדש דגון הולכת ונעלמת, וההרגשה שיש להם אחריות ישירה על מי ומה שאני מתעמעמת בהדרגה. זה לגמרי לא אומר שלא חשוב לי עדיין, במידה עצומה, שהם יתגאו בי וישמחו בי, אבל נדמה לי שהרצון לגרום להם גאווה ושמחה מצוי כבר יותר במישור האינטראקציה ופחות במישור העיצוב שלי-את-עצמי. במילים אחרות, אני עסוקה יותר בבניית סוג מסויים של יחסים איתם מאשר בבניית סוג מסויים של אישיות שתעמוד ביחס ישיר אליהם. לעומת זאת, את המילה 'להשתחרר' אני מתעבת בהקשר הזה, כמו גם בכל הקשר אחר. אצטט את קארסון מק'קאלרס: הבחירה היא רק בין כלא שעל קירותיו אפשר לחבוט לבין כלא שלא רואים. נדמה לי שבשלב הזה אני כבר יודעת מה מהם מוטמע בתוכי לאל-חזור, לטוב ולמוטב, מה מהם עדיין נמצא במשא ומתן, ולמה מהם בחרתי להתנכר, ודיו ליום צרתו. לו יהיו לי פעם ילדים אני מניחה שכל התיבות יאלצו להפתח מחדש, אבל כרגע הדברים יציבים למדי בחזית הזו.
ובכל זאת:
לפני זמן מה קיבלתי תגובה מכתב-עת מסויים בו ניסיתי לפרסם מאמר שלי. התגובה, בשורה התחתונה, היתה חיובית - "קראי את ההערות, הכניסי את השינויים הדרושים ונשקול מחדש" - אבל החוויה של ההתמודדות עם הערות הקוראים, שהיו בחלקן מרושעות מאוד, כדרכן של הערות של קוראים אנונימיים - היתה מערערת לגמרי. "אז ככה זה יהיה מעכשיו?" חשבתי, "לעבוד בפרך על מאמרים רק כדי שאנשים יקטלו אותך על זה שלא כתבת אותם כמו שהם היו כותבים אותם? אלו החיים שעליהם אני מפנטזת?"
כתבתי מייל למנחה שלי, שהגיבה במהירות ובצורה מאוד חמה ונדיבה, באומרה פחות או יותר "כן, אני מזדהה לחלוטין עם מצוקתך, העולם האקדמי הוא חרא, אם זה מה שאת רוצה לעשות בחיים התחילי להרגיל את עצמך מעכשיו, שימי את המאמר בצד ותחזרי לכך כשיהיה לך כוח נפשי, שולחת לך חיבוקים, שא"פ".
ובתוך ההתמודדות הזו היה לי ברור דבר אחד: אני רוצה את אבא.
התקשרתי לאבא שלי וחלקתי איתו את המכתב והתגובות. באופן מפליא לחלוטין, שעדיין אינני יודעת לעמוד על טיבו, הוא שינה את החוויה הזו לחלוטין בשבילי. הוא אמר בדיוק את הדברים הנכונים, הציע לי איך להגיב ומה לעשות ואיך להתמודד עם התגובות לא רק עניינית אלא גם נפשית, מתוך שילוב של אמונה בכך שהדברים שכתבתי טובים ונכונים ובה בעת שראוי לי לקחת ברצינות תהומית כל הערה שקיבלתי ולהתמודד איתה עד סופה - זה נשמע מטופש, אבל זה חולל מהפך אמיתי - ובסוף השיחה איתו לקחתי, כמעט בהתרוממות-רוח, את המאמר לידי, התחלתי לעבוד עליו מחדש, ושלחתי אותו.
תהיתי אחר כך למה השיחה הזו היתה כל-כך מרפאת ומנחמת עבורי, והבנתי לפתע שזה היה אחד מאותם רגעים שהופכים נדירים יותר ויותר עם השנים, שבו הורינו יודעים יותר טוב מאיתנו מה טוב לנו. כן, בדיוק הדבר הזה שבו אנחנו נלחמים עד חורמה כילדים, בדיוק מיתוס השחרור הזה, הוא גם מושא של כמיהה אינסופית. פתאום העולם היה כפי שהוא צריך להיות: מקום שבו אבא שלי מתווך לי ביד בוטחת את העולם, מאפשר לי באופן חסר-פניות את עצמי, יודע אנגלית-צרפתית-ואפילו-חשבון, משאיל לי את עצמו. אינני תמימה, ואני יודעת שככל שנוקפות השנים המערכת הולכת ומתהפכת ואני היא זו שאצטרך לתווך להורי את העולם; אבל השיחה הזו עם אבא שלי תשאר עבורי זיכרון ילדות מתוק שהתרחש בגיל שלושים.
4.
זוכרים שבילדותנו היה אפשר לקנות בחנויות-שטויות מסוג 'הפנינג' שלטים לדלת שעליהם היה כתוב 'שטח פרטי, הכניסה להורים אסורה', שלטים שלא היתה להם כל תכלית מעשית מלבד להודיע להוריך שמושג הפרטיות חל עליך? נדמה לי שבנעורי הדחף לסגור את דלת חדרי לא נבע במיוחד מזה שעשיתי שם משהו שלא רציתי שהורי ידעו עליו, אלא בעיקר מרצון שהם יחשבו שיש דברים שהם לא יודעים עלי.
כמדומה שהרבה מאוד בלוגרים מרגישים ששלט וירטואלי כזה חיוני לקיומו של הבלוג שלהם. הפוסט האחרון של תום, שהתמודד חזיתית עם תסריט האימים של 'פלישת ההורים אל הבלוג', עורר קיתונות של תגובות שלא מעטות מהן היו ברוח 'אלוהים אדירים, רק לא זה'.
אינני יוצאת דופן בהקשר הזה: נדמה לי שההורים שלי הם האנשים היחידים שאני ממש לא רוצה שיקראו כאן, למרות שקשה לי לדמיין שיקרה אסון גדול אם זה יקרה - בעיקר כי אני חושבת חמש-עשרה פעמים לפני שאני מזכירה אותם. ונשאלת השאלה, מדוע.
תום הציג את הזוית של חוסר-היכולת-להמציא את עצמך: כביכול, העובדה שהוריך מחזיקים בידע בלתי-אמצעי על מי שאתה ומה ש'באמת קרה' הופכת את הדרתם מהבלוג כמרחב של שעשועי-הפיכת-עצמך-לדמות לחיונית. אחרים דיברו על העובדה שהבלוג הוא המקום היחיד לאוורר אגרסיות כלפי ההורים עצמם, או על העובדה שהם רוצים לחסוך מהוריהם את כאב-הלב שבהתמודדות עם מכאוביהם כפי שאלו יוצאים לאור בבלוג. נדמה לי שעבורי ההיבטים הללו פחות רלוונטיים: אני חושבת שאני לא באמת רוצה שהורי יכירו אותי.
לא שאני חושבת שהם רוצים להכיר אותי. יש לי שכנוע פנימי עמוק מאוד שההורים שלי לא רוצים לדמיין אותי מזדיינת ממש באותה מידה שאני לא רוצה לדמיין אותם מזדיינים, אם יסולח לי על הבוטות ואם יובן שכוונתי כאן לזיונים כמטאפורה. אני חושבת שהורי מתאמצים להכחיש את העובדה שתחום העיסוק שלי הוא מחלות ומוות כיוון שהם רוצים בכל מחיר להמנע מלשאול את עצמם למה אני מתעסקת דווקא בנושאים כאלו. הם אוהבים אותי מאוד, איש בדרכו, אבל חוסר האונים שלהם מול מצוקותי גורם להם לכזה תסכול, שהם כמעט כועסים עלי אם אני חולקת אותן איתם; חלק גדול מן הדעות שלי הוא לא לטעמם, והם מעדיפים לא לדבר איתי על נושאים מסויימים שבהם הם יודעים שלא תהיה בינינו הסכמה, ובקיצור, חשוב להם לשמר אותי בדמות מסויימת מאוד וחלקית מאוד שתאפשר לי להיות בתם-המוכשרת-והחכמה-שלא-נורא-שעדיין-לא-התחתנה-ואם-תוריד-כמה-קילו-תהיה-פצצה. וזו כמובן איננה תופעה המאפיינת את יחסינו הבוגרים, אלא כך זה היה מאז ומעולם. נכונותם לפלס דרך אלי במורכבותי ובמסובכותי אינה קטנה או גדולה היום משהיתה כשהייתי בת תשע.
אבל למדתי ליהנות מן המקום הזה. אחרי שנים של קינה על המוגבלות העצומה של יחסינו, הבנתי שהמקום שבו אני ממלאת את תפקיד הבת שלהם באמונה, בלי לאתגר ולהתגרות ולהכעיס ולהכאיב, הוא מקום שחשוב לי ומיטיב איתי. הוא מאפשר לי, כמאמר המשורר, להוציא מבין הקוצים קרעים של ילדות. הוא נותן לי מרחב של קביעות בתוך מציאות משתנה ותובענית. שיחת הטלפון השבועית איתם, שתמיד-תמיד הולכת אותו דבר - קודם אבא שואל אותי מה הספקתי לכתוב והאם קיבלתי תגובה בקשר לכנס שהיגשתי אליו הצעה ואיך אני מתקדמת ואם אני צריכה עוד כסף, אחר כך אמא מספרת לי על השיעור הנורא-מוצלח שהיא לימדה השבוע ועל המכרה הותיקה שהיא פגשה בסופרמרקט ועל העבודה בהיסטוריה שאחייניתי כתבה - היא תמיד חצי שעה של נחמת יש-דברים-שלא-משתנים, גם אם אני לפעמים משחקת טטריס תוך כדי מרוב שעמום.
הדרתם מהבלוג, במובן זה, הוא האפשרות להפריד טריטוריות, לקיים גבולות, ולהיות אני בכמה גרסאות שונות. אני לא מכירה משהו הרבה יותר משחרר מזה. 'לפסוע באותה הדרך/ בתוך פריחת הכרכומים/ ולהיות כל-כך אחרת/ ולפרוח ערב הגשמים'. לא שזה באמת קשור, אבל הביצוע של אברהם פריד לשיר הקאלט הזה מצדיק אזכור שלו בכל מקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
