בשבועות האחרונים לפני שנסעתי, שבהם פרפרה בבטני תחושת מתח מתמדת ובאופן כללי תחושה של אובדן האוריינטציה בעולם, חזרתי ואמרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע שאני יודעת בבירור שכל קשיי-ההתאקלמות הם עניין של זמן, פשוט אין לי סבלנות לחכות שהזמן הזה יעבור. "כל מה שאני רוצה זה שכבר יהיה נובמבר" אמרתי. אחרי שאהיה כאן חודשיים ודאי אספיק להכיר את המקום, להכיר את המערכת, לפתח תחושת בית או לפחות תחושת קביעות. זה היה היעד: נובמבר.
והנה, הגיע נובמבר, ואני משקיפה על היום שעבר עלי וחושבת: וואלה, אולי היה בזה משהו.
9:00
בתוך ערפל הבוקר הסמיך מאוד (המאפיין כאן את הבקרים כולם, גם כשהשמש זורחת בכל אונה בהמשך היום) אני פוסעת אל המחלקה, בצרורי מושחל המפתח למשרד של שרלוטה, כדי לבצע את משימתי הראשונה כעוזרת המחקר שלה - דרכה של שרלוטה להשיל מעצמה עבודה אדמיניסטרטיבית ושלי להשיג social security number. המשימה העומדת על הפרק נראית פשוטה לחלוטין: עלי לערוך רשימה ביבליוגרפית של כל הספרים שיצאו במדעי היהדות השנה ולציין אלו מהם ראויים לסקירה על ידי ה-AJS (האיגוד האמריקאי למדעי היהדות). זו לא בעיה גדולה, בסך הכל צריך לעבור על הקטלוגים של בתי ההוצאה השונים. עבודה טכנית ולא מסובכת שאפשר לבצע תוך שמיעת רשת ג' באינטרנט. אלא שמרגע לרגע העבודה גורמת לי לשקוע בדיכאון כבד יותר נוכח כמויות הזבל שמודפסות בעולם. ספר שכותרתו Bringing the groove back to Judaism גורם לי לצחוק; ספרים כמו Priorities in Tzedaka גורמים לי לסוג של עייפות מיהדות אמריקה; אבל הספרים שבאמת מדכאים אותי הם הספרים האקדמיים, ה"רציניים", שאני יודעת שהושקעה בהם כמות אדירה של עבודה. יום אחד תשב איזה תלמידת-אוניברסיטה ותמורת 18 דולר לשעה תקטלג את הספר שלי על מיפוי הגוף החז"לי באמצעות הלכות טומאה בשעמום רב ותחשוב לעצמה ברחמים רבים: מי ירצה לקרוא את זה?
ב-12 ג'ייסון, שיושב במשרד הסמוך ומתרגם קטעים מסינית, נכנס לומר שלום. בטבעיות רבה הוא מניח את ידו על כתפי, וכאשר הוא חש כמה השכמות שלי תפוסות - כפי שקורה אחרי שלוש שעות של ישיבה מאומצת - הוא מתחיל לעסות אותן במיומנות מרשימה למדי. אני די משתאה נוכח כמה לא-אמריקאי זה, לגעת באופן כל-כך לא מהוסס באדם אחר (זה כנראה הצד שהפנים את המזרח אצלו או משהו). המגע שלו נעים לי מאוד, בכלל לא בצורה אירוטית (אני גם משוכנעת שזה לא הגיע אצלו ממקום של פלירטוט). בין היתר משום שאני חושבת: אם מישהו היה עובר במסדרון ורואה תלמידת דוקטורט אחת שיושבת ועובדת במשרד של המנחה שלה כבעלת-בית, ותלמיד דוקטורט אחר ממסז' את כתפיה באופן כה חסר גבולות תרבותיים ותסביכים, הוא היה אומר: הנה, כך זה נראה כשמרגישים שייכים.
13:30
הגיעה העת לבית המדרש הקהילתי השבועי שלנו. למרות שאין לי נורא חשק, אני הולכת בכל זאת, ומגלה בפליאה שתפקיד חדש הוקצה לי בבית המדרש: אני ה'מורה הפרטית לתלמוד' של שני המצטרפים החדשים: הסופרת ערד והפרופסור נץ.
וכך אני יושבת עם הזוג, קוראת איתם סיפורים בארמית על רוחות רפאים ("אמרה רוח אחת לחברתה: אחותי, בואי ונשוט בעולם. אמרה לה חברתה: איני יכולה, שאני קבורה במחצלת של קנים"), נורא-נורא מנסה להרשים את פרופסור נץ בדאווינים של יוונית (כי אני כזאת, מה לעשות), ומתענגת על העובדה שהם רואים בי בת-סמכא מוחלטת (ובה בעת גם אחוזה בתחושת הרמייה הרגילה שלי).
16:00
אני חוזרת הביתה להכין עוגה לקראת ארוחת הערב שאני מוזמנת אליה. העוגה נכשלת כישלון חרוץ, ויוצאת כבדה ושטוחה במקום קלה ואוורירית. המסקנה: הגיע הזמן להפסיק לרמות. צריך מיקסר.
19:00
שרלוטה, פליקס ואני מוזמנות לארוחת ערב אצל אריאלה, החברותא שלי, בעלה מייקל ובנם נועם. האוכל נפלא (חוץ מהעוגה הנ"ל), השיחה זורמת ומשמחת, הבית שלהם מואר ומשפחתי מחד, אך ללא שמץ מלוקקות אמריקאית מאידך. כשמייקל שר לאריאלה "אשת חיל" ומלטף את שערה ומחליק בידו על זרועה, אני מתאמצת לשלוף תחושות שליליות מהמתבן: זה מזמור שוביניסטי ודוחה; ההפגנתיות שבה הוא מלטף אותה מיועדת רק לעינינו (שרלוטה ואני, שתי הרווקות הנשואות לתורה) וכולה מוחצנת ומשוחקת; וכו'. אבל מה שיש שם זו רק קנאה פשוטה, שלא מעמעמת את זוהרו של הרגע הזה, שהיה לגמרי יפה.
ואפרופו קנאה: עד כה ראיתי מעט מאוד בחורות הדומות לי במימדיהן, לאמור "מלאות-אבל-לא-שמנות" או "בקצה-הגבוה-של סקאלת-המשקל-המתאים לגובה". כולם כאן או רזות ברמת הדוגמנית, או עצומות לחלוטין. אריאלה, לעומת זאת, די דומה לי מבחינת הפרופורציות (גבוהה יותר, ושמנה יותר), והיא גם יפה להפליא. בכל פעם שאני מרגישה פחוסה ומגעילה אני חושבת: הנה, אריאלה די דומה לי, אפילו שמנה ממני, והיא נראית אחלה.
כשהסתבר הערב שאריאלה בהריון, אמרתי: אוקיי, בסדר. מתקבל על הדעת. אבל כשהסתבר שהיא בחודש השביעי (!) העובדה שהיא היתה נקודת ההשוואה המנחמת שלי עד כה נראתה די פאתטית.
נוסף על כך: אריאלה ילדה את נועם בן השנתיים בבית, וגם את התינוק הבא היא מתכננת ללדת בבית. נוכח פליאתי היא אמרה: "אפשר לקנות ערכת-לידה באינטרנט, זה עולה רק 75 דולר. יותר זול מללדת בבית חולים".
22:00
שרלוטה ואני, ופליקס הנם בשלווה, חוזרות הביתה. בסוף הערב אני אומרת לה 'תודה על הכל', והיא, בתגובה, מחבקת אותי בחום. אני מרגישה שאני מוצפת בגל אדיר של אהבה לאישה הזאת, שיש כאן משהו כמעט יווני בהרגשה שלי שהיא גם מודל לחיקוי וגם כל-כך אנושית, נגישה, ממשית, באותו זמן. וברגע הזה, העובדה שהספר ההוא על מיפוי הגוף והלכות טומאה יקבר באיזו רשימה ביבליוגרפית, לא חשובה בכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
