בהתחלה, בטיוטה הראשונה, קראה ג'יין אוסטן לרומן שלה 'אלינור ומריאן', ורק אחר כך הפכה את שמו ל'תבונה ורגישות' (sense and sensibility), מה שלכאורה מרמז ששתי התכונות מייצגות את שתי האחיות, או, מה שסביר יותר, ששתי האחיות בעצם נמצאות שם כגילום מוחשי של שתי התכונות. אלינור הבכורה, המאופקת וההגיונית, ומריאן הצעירה, הרגשנית והרומנטית. כשמציגים את זה ככה זה כמעט מעורר פיהוק: שוב פעם שכל ויצר, מוח ולב? כמה מעייפת וחסרת-השראה הדיכוטומיה הזו. אבל כמדומה, ג'יין אוסטן הרבה יותר מתוחכמת מזה. כי בעצם, אין כאן שתי תכונות, או שני רכיבים של הנפש, אלא בחירה בין שני סוגי פסאדות: זו של האיפוק והשליטה העצמית, וזו של הרגש העולה על גדותיו. וזו גם זו היא משחק. אלינור לא נרתעת מזה שאחותה מראה את רגשותיה הכנים והאמיתיים באופן חסר מעצורים, אלא מזה שבעיניה הרגש שלה לגמרי מבויים. היא לא באמת 'עולה על גדותיה'; היא בוחרת שהפרסונה החברתית שלה תהיה כזו של מישהי שעולה על גדותיה. מריאן חושבת שהיא נורא-נורא אותנטית, אבל אלינור חושבת שמריאן בסך הכל מזייפת אותנטיות - שזה הרבה יותר גרוע מלא להתיימר לאותנטיות.
אני לחלוטין, לחלוטין בצד של אלינור. לא רק שאני אדווקטית חסרת פשרות של שליטה עצמית, אני גם נגעלת, פיזית, ממצגים של חוסר שליטה עצמית, ואינני קונה לרגע אחד את האותנטיות שלהם למעט אצל ילדים מתחת לגיל מסויים. לראות מישהו בהתקף של כעס (ברמת הלשבור צלחות ולהעיף דברים), בהתקף של עלבון (ברמת הלהכות במזרן באגרופים, וכן, ראיתי אדם מבוגר עושה את זה), בהתקף של חרמנות לא נשלטת (ברמת הלא-מקבל-לא-כתשובה), בהתקף של תלות (ברמת הלהתקשר למישהו עשר פעמים ביום) - מחסל אצלי מיד כל סיכוי לאמפתיה. יש מי שטען שאינני מקבלת ל'שורותי' אנשים בחולשתם. אני לא חושבת שזה נכון; אני לא מקבלת אנשים שחושבים שחולשתם היא משהו שצריך להתגאות בו ולהתקשט בו. אני יודעת שאני נשמעת ספרטאנית, פוריטנית, גרקו-רומית וכו' וכו'. אני לא באמת מאמינה לאדם מבוגר שמעיף סטירת לחי לאדם מבוגר אחר שהוא נתקף דחף שאינו בר כיבוש לעשות זאת; ברור לי שהוא החליט שכרגע-הוא-רוצה-להיות-האדם-הזה-שכעסו ועלבונו-כה-מרים-עד שהוא שובר-את-כללי-ההתנהגות-המקובלת. כמו אלינור, אני מעדיפה זיוף של פאסון, איפוק ורגיעה על פני זיוף של רגש. מה שגרם לאנשים, לא פעם ולא פעמיים, לחשוב שאני אדם חסר רגש.
חמש שנים, כמעט, הייתי בטיפול פסיכולוגי, כפי שצוין כאן בעבר. דיברתי על הרבה מאוד דברים בעלי 'מתח-גבוה' מבחינה רגשית, אבל קולי נשאר תמיד יחסית רגוע ואף פעם, עד לפעם אחת ויחידה שידובר בה, לא הזלתי דמעה. קופסת הטישו שעל השולחן, שכמו ניתן היה לקרוא 'נו???' גדול כתוב עליה, נותרה מיותמת.
הפסיכולוג שלי נטרף מזה. אני חושבת שלא היתה פגישה שבה הוא לא העיר על 'חוסר הרגש' שלי; תחילה הוא חשב שהבעיה היא בקשר שלי איתו, אחר כך הוא חשב (בדרך האלימינציה המתבקשת) שהבעיה היא אצלי ושאני אכן יצור שמנותק מרגשותיו. העניין היה, שמה שהוא חיפש לא היה רגש, אלא היה מצג של רגש. הוא רצה שאבכה, הוא רצה שאצעק, הוא רצה שאקום ממקומי ואסתובב בחדר בסערת נפש. הוא רצה רגש שבעיני היה רגש סינתטי, ושהיה טעון תחושה כבדה של זיוף.
עד שפעם אחת בכיתי. זה היה אחרי שבחור אחד, שיצאתי איתו לא הרבה זמן אבל שהייתי די מוקסמת ממנו ופיתחתי תקוות גדולות לגביו, הודיע לי בתקיפות שאינו מעוניין. זה היה קשר קצר מאוד, אבל אינטנסיבי, שהרגיש כאילו נמשך יותר ממה שנמשך. באתי למחרת, סיפרתי מה קרה, ובכיתי - מעייפות, מעלבון, כל הדברים האלו. ובדיוק כמו שכתב מילר אותו ציטטתי בפוסט הקודם - בתוך היגון התערבבה גם שמחת הסוף-סוף-אני מצליחה-לבכות. ואז הוא שאל אותי בקולו המלומד, אותו קול שכפי שתמיד אמרתי לו 'גורם לי לרצות ללכת להתחמם בפריזר' (ציטוט משירת הסירנה, בשביל קיטי) - 'למה את מזייפת בכי?'
נדהמתי לחלוטין, כי בבכי הזה לא היה שום דבר מזוייף. היו דמעות רטובות וכל זה, לא סתם גניחות ויפחות. אוקיי, אז אולי הבחור הזה לא היה הדבר שהכי שווה לבכות בשבילו, ובהחלט סביר שהיה שם גרעין קטן של בכי שהועצם במידה ניכרת בכוח האוטו-סוגסטיה בשביל לתת סוף סוף את השואו של 'אני לא חסרת רגש, רואה?', אבל זיוף זה בטח לא היה.
ואז הבנתי, שכיוון שכבר סומנתי אצלו כאדם מאופק וחסר-רגש, לא היה שום סיכוי שגילוי של רגש כל שהוא לא ייחשב לזיוף. בעיקר, אני חושבת שזה היה עלבון לאסכולה היונגיאנית: איך יכול להיות שכשסיפרתי את סיפורי הילדות קורעי הלב שלי הייתי רגועה לגמרי, ובחור שאני מכירה שבוע גורם לי לבכות? מה, האם באמת יתכן שבני אדם חיים בכאן-ועכשיו ולא רק באיזה עבר-נצחי שרודף אותם ובתוך הלא מודע הצבעוני ושורץ הנחשים והנימפות?
אחד הדברים הנכונים בטיפול פסיכולוגי ונכונים גם לגבי מריאן בספר, הוא שרוב הדברים הרגשיים הדרמטיים קורים לך כשאת לגמרי לבד, והדיווח עליהם הוא כבר בבחינת רפלקסיה ועיבוד ועיצוב, כי רגש, כמו חלום, אי אפשר לתקשר בלי לשכלל אותו. אחד הדברים המהממים בפרידה מבן זוג הוא לקלוט שסיסמוגרף הרגש שלך לגמרי משתנה: העובדה שהיה שם כל הזמן מישהו שאפשר היה לחלוק איתי כל יבלת, כל עווית בבטן, כל מכאוב לב קטון בזמן אמת - גרמה לי להפוך לאדם הרבה יותר 'רגשי', הרבה יותר פריך, במובן מסויים - עם פחות שליטה עצמית; ואילו החזרה לחיים לבד שוב הצריכה הסתגלות של הסיסמוגרף לעולם שבו ההחצנה המתמדת של הרגש היא לא רק חסרת ערך, אלא מעייפת.
אבל הכמיהה לחוסר השליטה נמצאת, כמובן, גם אצלי, ומתגלה ברגעים מוזרים של שכרות מנטאלית. אינני שותה אלכוהול אף פעם, אבל לפעמים - בעיקר אם סביבי אנשים שותים - אני מסוגלת להגיע למצב הזוי של צחקוקים ואמירת דברים שאני מתחרטת עליהם אחר-כך ואפילו הליכה מתנודדת מעט. מה שמראה מצד אחד כמה חוסר בחירה הוא עניין של בחירה ומצד שני, עד כמה אפילו באלינור המכופתרת שבי יש, פה ושם, כמיהה להיות קצת מריאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
