פרויד, לפני שפיתח את מושג הסופר-אגו, העמיד מושג צנוע יותר של 'אני אידיאלי', שהוא, לדבריו, הדבר שמאפשר לאנשים לחבב את עצמם. כולנו, הוא טען, יצורים נרקיסיסטיים לעילא בילדותנו, וחלק מתהליך התבגרותנו הקודר והבלתי נמנע הוא להבין שאנחנו רחוקים מאוד מלהיות מושלמים כפי שאנחנו מדמיינים. מצד שני, מכיוון שמערכת הליבידו היא מערכת סגורה, כל הליבידו וההערצה והחיבה שפעם השקענו בעצמנו לא נעלמים וגם לא מועתקים למישהו אחר: במקום זאת, הם מופנים אל מי שהיינו רוצים להיות. אנחנו בונים לעצמנו אידיאל של אני, והופכים אותו למושא האהבה שלנו.
כשקראתי את זה חשבתי על מה הן תכונות האופי שמרכיבות את האני האידיאלי שלי, כלומר מה הן תכונות האופי שחשוב לי מאוד שתהיינה לי, שאני שופטת את עצמי בחומרה כל זמן שאני מרגישה שאינני עומדת בהן, ואלו תכונות אופי שנחשבות בעולם למעלות נפלאות תופסות שם, לעומת זאת, מקום הרבה פחות מרכזי. בין היתר ניתן לסכם זאת בכך שאני מנסה לתבוע הרבה מעצמי לגבי הקרובים לי - נדיבות (בכסף, בזמן, ברגש), סלחנות, הקשבה וכולי -ולא תובעת מעצמי כמעט דבר כלפי הרחוקים ממני יותר. התכונה הכה-מוערכת של טוב-לב כלפי זרים או כלפי אנשים מסדרי חשיבות משניים אינה מקווי היסוד הבולטים באישיות שלי, ובהתאם, אני מייסרת את עצמי כאשר אני מרגישה שלא עמדתי בתביעותי-מעצמי לגבי הקרובים לי, אני לא מרבה לחוש משהו מעבר לצביטות צדקניות מעט של אשמה על הזנחת הרחוקים יותר.
תכונה אחת, לעומת זאת, תובע ממני האני-האידיאלי שלי בעקשות לגבי קרובים ורחוקים כאחד: פירגון. אנשים שאינם מסוגלים לו מרתיעים אותי מאוד, ואני מאוד רוצה לחשוב על עצמי כמי שמפרגנת ביד רחבה, אם אפשר בכלל להשתמש בביטוי הזה. כשמדובר באנשים האהובים עלי ביותר זה קל כעוגת-תפוחים, משום שבהיותנו קרובים הצלחתם ונפלאותם מקרינה גם עלי, כך שיש לי אינטרס מלא שהעולם כולו יכיר בכשרונם ובקסמם. במקרים אחרים זה דורש מאמץ לא מבוטל, כמו בלהודיע ברמה שידידי-יריבי מימי לימודי (יחסים טובים, תחרות סמויה מתמשכת) הוא בעיני חוקר רציני ומרתק שעושה עבודה בעלת ערך מאין כמותה. במקרה שלו, הדחף הראשוני להודיע שזו תחושתי לגביו נבע דווקא מן האינטרס הצר שלי: לא יכולתי לזלזל בו שכן אז הייתי מסתמנת כבעלת רגשי נחיתות; נדרשה גדלות-נפש כדי שישתמע שאינני מאויימת על ידו. אבל היום, אני מוכרחה לומר שאני באמת מאמינה בערכו. כברירת מחדל, אני משתדלת להאמין שהמאמרים או הספרים שאני קוראת הם טובים, וגם לגבש טיעונים משכנעים מדוע הם טובים. מאוד לא נושא חן בעיני הרעיון, למרות הפיתוי שיש בו, לבנות את הדימוי-העצמי האקדמי שלי על הטלת רפש באחרים. באמת חשוב לי להיות נדיבת-רוח ולחשוב 'כמה כיף שהעולם מלא אנשים חכמים' ולא לומר 'וואו, איזה כיף שהעולם מלא אנשים טפשים שעל רקעם אני יכולה להראות, אולי, בשאיפה, חכמה'.
דווקא על רקע העובדה שפרגון ניצב כה גבוה ברשימת המעלות הנכספות שלי, נעשיתי מודעת לשרשרת אירועים לכאורה לא קשורים ביניהם שהתרחשו בשבועיים האחרונים. תחילה מישהו שאל אותי לגבי ג' שלמדה איתי אי-אז לפני שנים. בריתחה שהפתיעה גם אותי, פרצתי בנאום גינוי כה מתלהם עד שניתן היה לחשוב שהבחורה באופן אישי הטביעה את ספינותי בים. לא צרורות, אלא קיתונות של רפש הטלתי בה ובאישיותה, וגם בעבודה שהיא עושה - למרות שאין לי באמת מושג מה היא עושה היום.
ימים לא רבים אחר כך נשאלתי אם ידוע לי משהו לגבי תחום מחקר מסויים. באי-רצון פלטתי את שמה של י', מישהי העוסקת בדיוק בתחום זה. הפעם, מחמת הבושה והחשש שאראה בדיוק כאותן צרות-עין שוחרות ריב ומדון, ציינתי רק ש'אינני מחבבת אותה' ולא פתחתי בהטלת הרפש שהיתה מוכנה ומזומנה עמי. אבל באמת שמדובר בגברת שאני - מה לעשות, אם כבר בכנות עסקינן - מאחלת לה בכל ליבי שלא תצליח, וחושבת שאינה ראויה להצליח.
ועוד יומיים אחר כך, בשיחה אחרת, עלה שמה של ח', שהיא כבר פרסונה חצי ידועה בכל מיני חוגים. כאן המקרה שונה: אם במקרה של ג' אני מכירה רק את אישיותה הנלוזה אך לא את עבודתה, ובמקרה של י' אני מכירה גם את אישיותה הנלוזה וגם את עבודתה הנלוזה, במקרה של ח' אינני מכירה את אישיותה כלל וכלל, אלא את עבודתה בלבד, ואינני מעריכה אותה במיוחד. עמדתי כבר לפתוח את הפה ולהגיד משהו, ופתאום זועזעתי קשות על ידי אותה תכונת אופי שאני כה מנסה להדיר ממחוזותי, שהרימה את ראשה פעם אחר פעם. לו היית שומעת מישהי מדברת כמוך, מה היית חושבת?
המשותף לג', י' וח' הוא שכולם נמצאות פחות או יותר בתחום שלי, כלומר באיזה שהוא סוג של 'תחרות' איתי; אבל התכונה הנוספת המשותפת להן, היא שכולן נשים. ואני, כבר הגיע הזמן להודות בזה, מתקשה להתמודד עם נשים בסביבת הלימוד המיידית שלי. תחרות עם גברים לא מטרידה אותי: היא מעוררת אותי ומשכללת אותי. תחרות עם נשים מוציאה ממני את הרע שבי, וזוהי האמת הכעורה שהייתי שמחה מאוד לשנות, אך יש להודות בה. כבר עשיתי זאת מעל דפי בלוג זה, אבל לא הערכתי נכונה את עומק העניין, מפני שהנקודה היא לא שאני לא מעריכה או מפרגנת לנשים קטיגורית. אני מעריצה באופן חסר פניות מרצות וחוקרות לא מעטות, ובתור מורה ומתרגלת הסטודנטים הכי מבריקים שלי היו תמיד סטודנטיות, ואף טרחתי שהכל ידעו זאת. הבעיה היא עם מה שמכונה 'קבוצת השווים': שם אני צריכה להיות לבד. יתכן שזהו חלק מהסימפטומים של בת הזקונים שאחיה מבוגרים ממנה במידה כזו שחלק משנותיה היתה כמעט על תקן בת יחידה; יתכן שזה סתם אופי מחורבן. אבל זו האמת.
אבל האמת היא גם, שאם נוציא רגע את ח' מהתמונה (כי המחקר שלה באמת לא טוב בעיני), הרי שלג' ולי' אני נוטרת באופן אישי ולגמרי בלתי אקדמי. מצחיק, אני אפילו לא זוכרת על מה: אני חושבת שפשוט צברתי משנות היכרותי עם שתיהן חוויות מרות של אינטראקציה שלא קשורה בכלל לאספקט התחרות שכן או לא היה קיים שם. שתיהן, בעיני, בני אדם רעים. חלק מהרצון שלי שהן לא תצלחנה הוא גם נקמנות פשוטה: לא שאני לא יכולה לחלוק איתן את המרחב, אלא שאני רוצה שהן תיספוגנה את הפגיעה באגו המגיעה להן מבחינתי. זוהי תכונה אנושית, גם אם לא ראויה לשבח; אבל מעולם לא הרגשתי אותה כלפי שום גבר. לא חסרים גברים שפגעו בי, השפילו אותי, הכאיבו לי וכו' וכו'; אבל קשה לי לומר שייחלתי למישהו מהם פעם להכשל. האם בגנים שלי זורמת אותה מלכת-שיש-לה-כתר-וקוראים-לה דובשנית? ואיך הפכו במחי שיר ילדים את השרמוטה של הכוורת ל'מתוקה וביישנית'?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
