We are actors; we pledged our identities, secure in the conventions of our trade that someone would be watching us.
(טום סטופארד, 'רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים')
ככלל, מה שעומד בבסיס הרעיון של מותגים באשר הם הוא שאינך קונה מוצר, את קונה את סוג החיים שהמוצר מייצג. הנעליים או התיק או המיקסר או הטלפון הסלולרי מיוצרים איפה שהוא במזרח הרחוק ולא באמת מעניינים אף אחד; מה שחשוב הוא שיחד עם המוצר הזה בא גם מארז של פנטזיות על איזה אדם תהיי ברגע שהדבר ההוא יהיה בידייך. זוהי, כמובן, עובדה ידועה שאין בה שום חידוש ואפילו לא ניתן לשייכה בלעדית לעידן הקפיטליסטי הנוכחי. גם אוסקר וויילד התלונן פעם שיותר ויותר קשה לו להתאים את חייו לשני האגרטלים משושלת מינג שרכש.
המותגים שלי הם ספרים. אלו הן הרכישות הכי-טעונות באני מפונטז שיש לי. בדברים אחרים טעמי הפך להיות עם השנים פרקטי עד הרמת גבה; כן, פעם גם אני הייתי קונה בגדים בתקווה שיחד איתם אוליד מתוך גופי הקטן והדחוס איזה משהו אקסטראורדינר. קניתי חצאיות פרחוניות מתעופפות כי רציתי להיות רכה וענוגה, ואחר כך קניתי חולצות עם הדפסים של משולשים כתומים וסגולים כי רציתי להיות אוואנגארדית ומיוחדת, תקופה מסויימת קניתי חולצות משובצות ומעילי חפירות בסגנון הלסבו-שיק ותקופה אחרת קניתי ז'קטים מחוייטים ומחרוזות; כל מיני דברים, ועם כולם באו קומפלט השקפות עולם וסדרי עדיפויות פוליטיים ותרבותיים. עד שבשלב כל שהוא נראה לי כל העניין דבילי לחלוטין וכך עוצב, על דרך ברירת המחדל, הסגנון שאינו סגנון כלל - נייטרלי בצבעיו, טריוויאלי בצורותיו, בנאלי בהיותו נרכש ברשתות הגדולות בבחינת לכולם-יש-כזה. זאת אני. זה הרגע לציין שבשבוע שעבר רכשתי מעיל חם ונוח ועמיד בפני גשם ומושלם מכל בחינה פרקטית שנראה לי מיום ליום יותר כאילו נלקח מאפסנאות של בסיס צבאי. מתוך הנחה שלאנשים כאן בכל זאת אין את אסוציאצית האפסנאות, אני מרשה לעצמי להסתובב איתו בגאון.
פנטזיות על אני-פוטנציאלי אינן מתקיימות אצלי במרחב הציוד לבית (אם כי קשה לבצע רכישה משמעותית באיקאה בלי לפנטז על אירוח בבית, גם אם נכון לעתיד הנראה לעין דירתך אינה ממש יכולה להכיל יותר מאדם אחד - כמו שקשה לקנות מצעים בלי לפנטז על אירוח במיטה) ובטח ובטח לא במרחב הגאג'דטים האלקטרוניים שעולמם זר לי לחלוטין. אבל כשאני קונה ספר, אני מתמלאת בהתרגשות של 'הנה-אני-הולכת-להיות-הבחורה-שקוראת-את-הספר הזה'. לא רק שאני אהיה זו שתוכל לעטר את עבודותיה בציטוט נאה מהתופת של דנטה, ואת ברכות יום ההולדת שהיא כותבת בציטוטים מאריסטופנס; אני אהיה הבחורה הנוגה וכבדת הראש שקוראת דוסטוייבסקי בעודה לוגמת תה בעוד הערב יורד לו, אני אהיה הנערה נוצצת העיניים שקוראת את 'הר הקסמים' בעודה מכרסמת תפוח על הגזוזטרה; אני אהיה האישה המפוכחת שקוראת את סימון דה-בובואר, האקדמאית הרדיקלית שקוראת את פוקו (אני יודעת שהוא כבר לא נחשב רדיקלי), האינטלקטואלית מהדור הישן שקוראת את עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית, הנפש הפיוטית ואוהבת האדם שקוראת את הוידויים של אוגוסטינוס.
צריך לציין שלא הצלחתי מעולם לקרוא יותר מכמה עמודים בכל הנ"ל, או שזה ברור מאליו? מה שנחמד בספרים, מכל מקום, בניגוד לבגדים או סכו"ם, הוא שגם אם לא קוראים אותם הם מונחים על המדף לראווה ומצליחים, לפחות ברמת האני-המשוחקת (וכולנו שחקנים אנו, כידוע) להשאיר את הפנטזיה, לפחות חלקית, על כנה.
אלא שכמובן, גם בספרים יש פה ושם, בעוצמה ותדירות נמוכות יותר, את כל תופעות ארון הבגדים: הג'ינס במידה 38 שאת בטוחה שיבוא יום ותלבשי מקביל לספר שהתחלת עשרות פעמים ומעולם לא סיימת; החצאית המהממת מהמשי הסיני שנראית נפלא אבל לא תתאים לעולם לשום דבר שיש לך מקבילה למהדורה המקסימה של לורקה בספרדית שחשבת שבגללה תהיה לך מוטיבציה ללמוד ספרדית; הז'קט שקיבלת מאמא שלך כי איכשהו בארון שלה הוא נראה מצויין מקביל לספרים שאספת בירושה מכל מיני ספריות משפחתיות מתפרקות בבחינת אקט של גמילות חסד לפני גריסה, אבל הם נראים כל-כך קטנים ואפורים ומכוערים ליד כל הספרים הצבעוניים והמבריקים שלך; וכמובן, הכי חשוב - יש את הטרנינג ההוא בצבע טורקיז ואת חולצת הטריקו הגזורה מכיתה ח' שאף פעם לא תראי בהם בציבור, אבל הם מענגים אותך בדיוק כמו ספרי הזבל שאת כל-כך אוהבת ויכולה לקרוא שוב ושוב ושוב (למרות שהם דחופים במקום שבו איש לא יוכל לראות אותם. פרטים יימסרו למתעניינים).
האם יש מקבילה בבגדים לספרים עם הקדשה מאהוב, ששוברים לך את הלב כל פעם מחדש? האם זה כמו לשמור את שמלת החתונה בארון? או שאולי זה בכלל לא שייך לארון שלך, אלא זה דומה יותר לזוג תחתוני הבוקסר שלו, שנשארו בטעות אצלך במגרה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
