נתון ראשון: אני שונאת חתונות. לא היתה חתונה אחת בחיי שנכחתי בה שנהניתי ממנה אפילו קצת. יתר על כן, חתונות משרות עלי דיכאון כבד שאינו מובן לי כל צרכו. אולי התחושה שהכל מלאכותי ומעושה, אולי בדיוק להיפך - שיש שמחה אותנטית שאני מרגישה שאני לא יכולה ליטול בה חלק.[יצויין, עם זאת, שבשתי החתונות האחרונות שנכחתי בהן נראה היה שהחתן והכלה סבלו הרבה יותר ממני. בראשונה מבין השתיים, הכלה (היפיפיה המהממת, דרך אגב) עמדה חיוורת וירוקה כאילו היא עומדת לגווע מטיפוס ומלמלה בעצבנות 'רק שיגמר כבר, רק שיגמר כבר'. בחתונה השניה כיבדו את דודו של החתן בניהול הטקס, וזה האריך עד כדי כך שהחתן לחש באזנו "אתה אמור לשמח את החתן והכלה, לא להעציב אותם"].
המוזיקה תמיד חזקה מדי, לאכול לא נעים לי כי זה תמיד נראה לי בהמי, העמסת הצלחות הזו, אלכוהול אני לא שותה (מה שמקשה מאוד על התמודדות עם כל האירוע), תמיד מביך לי ומוזר לי ותמיד אני מרגישה שאני נכנסת לתוך אינטימיות של משפחות אחרות באופן שאינני יודעת מה לעשות איתו.
נתון שני: יום אחד גיליתי שאני רוצה להתחתן.
לקח לי זמן עד שהבנתי את זה. בהתחלה חשבתי שמה שאני רוצה זה חתונה - דהיינו, בדיוק הדבר שמגעיל אותי לעיל. חשבתי שזה נובע מן הצורך הקמאי להיות נסיכה לערב אחד, והצדקתי אותו לעצמי בכך שהילדה השמנמנה והממושקפת והמוזרה הזו, שאף פעם לא זכתה להיות כוכבת משום סוג, ושאיש מעולם לא הסתכל עליה כיפה במיוחד - מגיע לה משהו, ערב אחד שבו היא תככב בתפקיד המה-יפו-דודייך-אחותי-כלה, דבש וחלב תחת לשונך וזה. אבל זה היה לפני שהכרתי את האיש שבערך שבועיים לאחר היכרותנו נמנה ונגמר איתי שאיתו הייתי רוצה לחיות עד יומי האחרון, ושביום שבו לא נהיה ביחד יותר לא ארצה לנשום יותר נשימה אחת נוספת. כן, היה דרמטי.
לא נדרשה היכרות מעמיקה עם האיש כדי להבין שחתונה מהסוג המתואר לעיל שנייה באימה ובגועל שהיא מייצרת אצלו רק לטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. אוקיי, אז מה בכך, חשבתי. מאוהבים זה בזה, גרים ביחד, מפנטזים על עתיד משותף. אז לא נוציא עשרות אלפי שקלים על ערב אחד של מסיבה, ביג-דיל. ממילא חתונות הן כאמור לא ממש משאת הנפש שלי, והיה אפשר בקלות להמיר את פנטזיית הנסיכה בפנטזיית הזוג האוואנגארדי שחי ביחד, ללא בירוקרטיות וטקסים מטופשים, מאוחדים רק בעצמאותם הלוהבת ובמפוכחותם האתאיסטית. טפשי להתחתן, אני באמת מאמינה בזה. יש לי נאום מוכן מקיר לקיר על למה זהו אקט מטופש, ומי בכלל צריך לערב את העירייה ואת הבנק ואת משרד הפנים בחיי הרגש שלו, ולמה זה לא הגיוני שבני אדם יתחייבו בגיל עשרים ומשהו על חיים עם בן אדם בגיל שישים ומשהו, והכל נכון. רק מה, לא עובד.
בוקר אחד, יולי 2005, אני נמצאת במכון לתצלומי כתבי היד (אח, ריח המיקרופילמים) בספריה הלאומית ופוגשת שם מישהי חביבה ביותר שלמדה איתי שנתיים קודם בקורס אחד, במהלכו התיידדנו מאוד. לא ראיתי אותה הרבה זמן והיא מאירה אלי פנים ושואלת מה חדש. בלי לחשוב אפילו שנייה אחת נורית מפי המילה 'התחתנתי'.
עיניה נפקחות אלי ברינה: "מיק, איזה יופי, בשעה טובה, שיהיה במזל טוב!" ובעוד אני מתענגת על מטר האיחולים אני קולטת שזה היה שקר גמור ושחור משחור ושאפילו לא קלטתי את זה. לומר 'סתם, סתם, אני לא יודעת למה אמרתי את זה' אני כבר לא יכולה מבלי להיות מועמדת לאשפוז, אז אני מתחילה לסייג 'לא ממש חתונה, את יודעת, לא רצינו לעשות מזה עניין, סתם חתמנו הסכם" שקר אחר שקר אני מפיקה עד שפניה המתוקות ושוחרות הטוב של הבחורה מתחילות להתכרכם במידה מספקת עד כדי שאני בטוחה שהיא השתכנעה שאם הבחורה כל-כך לא מתלהבת מהחתונה שלה, אז באמת אין סיבה לשמוח. היא מסיימת ב'טוב, שתהיו מאושרים' ואני חוזרת נכאת-רוח לכתב היד שאני מתעסקת בו (משום מה פתאום חשוב לי להיזכר על מה עבדתי שם, ואני בשום אופן לא מצליחה).
כל היום אני מסתובבת מזועזעת מעצמי, לא מצליחה בשום אופן להבין למה הרגשתי צורך לשקר כך. למה חתונה זה יותר שווה מלגור ביחד כמעט שנתיים? האם מה שחיפשתי זה סטטוס? למה זה בכלל משנה?
בערב אני מגיעה הביתה ומספרת לו בכלימה הנדרשת מה קרה. הוא מגיב, כדרכו תמיד כשאני חלשה ושונאת את עצמי, במתיקות הכי אוהבת שיש, משועשע מזה ולא מזועזע. ואז הוא שואל: 'אבל למה זה כל-כך חשוב לך'?
אני לא יודעת, אני מודה. זה לא חשוב לי. אין שום סיבה הגיונית שבגינה זה יהיה חשוב לי. אני פשוט רוצה. מכיר את זה? לפעמים אתה רוצה משהו שאתה לא באמת צריך. ולא חשוב לי חתונה. כל משרד עורכי דין יהיה טוב בעיני. יותר משאני רוצה להתחתן, אני רוצה להיות נשואה.
אבל היות שזה המצב, והרצון שלי להתחתן הוא רק גחמה בעוד שהרצון שלו לא להתחתן הוא רתיעה עמוקה, מושרשת, יסודית וקיצונית - אין באמת על מה לדבר. ואני נזכרת בשיר המתוק של the fifth dimention:
Bill, I love you so, I always will
I look at you and see the passion eyes of May
Oh, but am I ever gonna see my wedding day
I was on your side Bill when you were loosin'
I never scheme or lie Bill, there's been no foolin'
But kisses and love won't carry me till you marry me Bill
I love you so, I always will
And in your voice I hear a choir of carousels
Oh, but am I ever gonna hear my wedding bells
I was the one who came runnin' when you were lonely
I haven't lived one day not lovin' you only
But kisses and love won't carry me til you marry me Bill
Oh, come on Bill
Oh, come on Bill
Come on and marry me Bill
I got the wedding bell blues
Please marry me Bill
I got the wedding bell blues
Marry me Bill
(תקשיבו לשיר. אחלה שיר)
אז מה, עכשיו אני האישה הזאת? האישה מהסטריאוטיפ שרוצה לכבול אליה בשלשלאות וטבעות את הגבר שלא רוצה? היתכן? שאומרת 'וכל זה אינו שווה לי אם הוא לא מתחתן איתי'? האם אני שרלוט מסקס והעיר שמתפרצת בקריאת השבר "set a date! set a date!" איך יתכן בכלל?
חודשיים אחר-כך א' ובן זוגה ע' מתחתנים. הם הרחק בפריז, אין מוראות חתונה כלל ובכלל, אבל א' שולחת אי-מייל עם צילום של תעודת הנישואים שלהם, בצרפתית צחה, ואני מתבוננת במסך המחשב ועיני מתמלאות דמעות. המסמך הבירוקרטי המטופש שולח חץ מדוייק במקום הכואב, ואני קולטת שזה מה שאני רוצה: אני רוצה את ההכרה בי כאשה-שלו. א' הגדירה את זה, כדרכה, ברהיטות מבריקה כשאמרה שהיא וע' כל-כך הרבה זמן ביחד, שאם היא ייפרדו היא רוצה להיות "גרושתו". מיד אמרתי שזה מתמצת במדויק את תחושתי שלי, אלא שבגלל אישיותי המורבידית תמיד הגדרתי את זה כ'אם הוא ימות אני רוצה להיות אלמנתו'.
אני חושבת שאחד הדברים שהממו אותי בפרידה שלנו, בדיוק שנתיים אחר כך, היה כמה זה היה קל מבחינה טכנית. חשבתי שהחיים שלנו קלועים זה בזה ברמה כזו שרק להפריד את החפצים שלנו יהיה בלתי אפשרי. אתם יודעים מה? היה אפשרי, היה אפילו קל. אני חייבת להודות שברגעים האלו שמחתי שלא התחתנו, שלפחות באופן מעשי נמשינו אחד מהחיים של השני כמו שיער מחלב (באופן לא מעשי, זה כבר סיפור אחר לגמרי). מאידך, כמובן, הנחת היסוד שלי, כמו של חלקים ניכרים מהאנושות היתה, שאם היינו מתחתנים לא היינו נפרדים. אולי היינו אומללים, אבל אפשר לחשוב, האם כולנו לא אומללים בדרך זו או אחרת?
שטויות, אפילו המחשבה מחרידה אותי. אלף מיתות משונות שאחריהן החתול יאכל לי חלקים מהפרצוף במשך שלושה שבועות, ורק לא לחיות עם גבר שלא אוהב אותי.
החיים כאן כל-כך בנויים לאחד - לא רק מבחינת תנאי המגורים אלא גם מבחינת כל חוסר-התלות באף-אחד שהסיפור הזה של אקדמיה נראה כדורש - שהכיסופים לחתונה נראית פתאום לגמרי לא רלוונטיים, כאילו הם שייכים לעולם של אנשים אחרים לגמרי; אולי האנשים שגרים בשוודיה (שהם דווקא ממעטים להתחתן, באופן אירוני). חלום שוודיה שלי היה החלום של החיים איתו, געגועי שוודיה שתוקפים אותי הם געגועים לשוודיה שלנו (ואם אכתוב פעם על השנה ההיא, לא יוותר לי אלא להצטער על כך שהמשפט it was the best of the times, it was the worst of times כבר תפוס). מכל מקום, הרגע שבו את מונה את ברכות הבלוגוספירה הוא הרגע שבו את מתוודעת לבלוגרית אחרת, ולחלום שוודיה שלה, ופתאום מרגישה, בקמפוס הנטוש נטישות-כריסמס, הרבה פחות לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
