מגיע השלב בחייך שבו את רושמת לעצמך ראשי פרקים לעבודה שאת מנסה לכתוב, והם נראים ככה: (לא נגענו - הועתק מילה במילה מהבלוק הצהוב שלי):
1. הסספטיביליטי לטומאה כביטוי לעיקרון המשולב של ויטאליטי+ויזיביליטי במפת הגוף החז"לי
2. 'ראשי איברים' - האקסטרימיטיז כגבולות הגוף (לימינאליות?)
3. חציצה כצורה של אסתטיזיציה וקונפיינמנט
אני מסתכלת על השרבוט הזה, ונזכרת בתמונת הראי שלו - הבנות האמריקאיות שלמדו איתי במדרשה והוציאו אותי מדעתי בשטף דיבורן בנוסח:
so rav Ashi says that if you just take the get and throw it in the hatzer it is not enough, you have to davka give to the woman mamash, otherwise there is a chance that it could become a get yashan.
ואני יודעת שזה בלתי נמנע, במידה רבה: בכל יום שעובר שתי השפות שלי - זו שאני מכירה בה כל ריס וציפורן, וזו שמתגלגלת די בקלות אבל נותרת חסרת טעם וריח - מתערבבות ומותכות זו בזו, יוצרות בליל חדש שהוא לא זה ולא זה, מלא תרגומי שאילה ותרגומי בבואה וכל מיני דברים שבבלשנות מיושנת, לפחות, קוראים להם 'קונטמינציות' (זיהום, לא פחות ולא יותר). כל חברי הישראלים שלמדו ולומדים במוסדות דוברי אנגלית מפיקים משפטים בנוסח "זה היה בעייתי להתחיל מ" (to begin with) ו"ראשי התיבות האלו עומדים בשביל" (stand for).
אחת הסיבות שאני אסירת תודה על הבלוג הזה היא שהוא משמר לי את העברית שלי. בתור אדם חסר נכסים למדי וחסר כל פוטנציאל התעשרות בעתיד, אני חסידה גדולה של קונספצית הקניין הרוחני והרכוש האינטלקטואלי, ובתוך כל זה - קשה לי לחשוב על משהו שיותר יקר לי מהעברית שלי. וכשאני אומרת יקר, אני מתכוונת לא רק לחדווה מהאחזקה בה, אלא גם לפחד שהיא תעלם או תדרדר, שהוא מוצדק לחלוטין כשחיים בשפה אחרת. אחד הרגעים המבעיתים שלי היה בשיחת סקייפ עם ידידי י' נרו יאיר לפני כחודשיים: (ושוב, לא נגענו - מלבד ההשמטה ההכרחית של השמות ומעט קיצורים):
[10/13/2007 11:25:43 Mik says: באמת הגיע הזמן לפרק את כל הסיפור הזה של הדיסציפלינות. כל כך אבד עליו הקלח.
[10/13/2007 11:25:48 Y says: הכלח?
[10/13/2007 11:26:02 Mik says: אלוהים ישמור. זהו, זה קרה.
[10/13/2007 11:26:09 Mik says: קרה לי מה שקורה למהגרים:
[10/13/2007 11:26:20 Mik says: אני מתחילה לאבד את העברית
[10/13/2007 11:26:25 Mik says: ועוד אין לי אנגלית
[10/13/2007 11:26:31 Y says: חכי, עוד לא אמרת "לקחת מקלחת".
[10/13/2007 11:26:33 Mik says: ואני בת בלי שפה בעולם.
[10/13/2007 11:26:51 Y says: את היהודי מרובה הזהויות!
[10/13/2007 11:27:09 Mik says: לא, אני היהודי נטול הזהויות!
[10/13/2007 11:27:34 Ysays: זה לא כלח?
[10/13/2007 11:27:40 Mik says: בטח שזה כלח!!!
[10/13/2007 11:27:50 Mik says: אני מדורדרת מכל בחינה שהיא.
[10/13/2007 11:28:30 Y says: את זו שיוצרת את מרחב ההתנגדות מתוך הגמגום, התרגום השגוי, חשיפת הצפנים הדכאניים של הלשון באשר היא.
[10/13/2007 11:29:06 Mik says: אוי, מרחב ההתנגדות מתוך הגמגום זה כזה פמיניזם צרפתי. אני שונאת פמיניזם צרפתי.
[10/13/2007 11:29:29 Y says: אז תתחילי לאהוב אותו ואז תרגישי טוב עם עצמך.
[אותה שיחה, ארבע דקות מאוחר יותר:]
[10/13/2007 11:33:25 Mik says: מה הן הדרישות המינימליות שהמקום שתתאחסן בו יאלץ לעמוד בהן?
[10/13/2007 11:33:42 Y says: תתאחסן???
[10/13/2007 11:33:46 Ysays: מיק!!!!
[10/13/2007 11:33:48 Y says: שובי הביתה ומיד!
[10/13/2007 11:34:18 Mik says: אני נבוכה מאוד, כי עכשיו אני אפילו לא זוכרת מה המילה הנכונה.
[10/13/2007 11:34:25 Y says: תתאכסן.
[10/13/2007 11:34:33 Mik says: בא לי למות.
מ' השאילה לי את ספרו של רוביק רוזנטל, 'הלקסיקון של החיים' שמציג, בדרכו ההומוריסטית והחכמה של רוזנטל (אני מעריצה ותיקה שלו) את השפות השונות במרחב הישראלי: שפת הצבא, שפת הדתיים, שפת הניו-אייג', שפת האינטרנט וכו'. הספר הזה הוא פשוט כזה תענוג - אני יודעת שהדימוי ישמע בנאלי, אבל זה כמו מזנון עמוס וגדוש במטעמים הכי דשנים שיש. השפה שהיא באמת שלך, השפה שאת יכולה לטייל בה לנבכים הכי עמוקים ולמחילות הכי נסתרות - לצחוק מהקווירקים שלה, (הנה, כבר קונטמינציה: לא מצאתי מילה בעברית ל-quirks והייתי נלהבת מכדי לחפש) להתמוגג מהשרידים הארכאיים שכבר לא משתמשים בהם, להזדעזע מכל מיני חידושים ומוטציות - יותר משהיא כמו בית, היא כמו אדם אהוב, שאת חושבת שאת מכירה אותו עד אחרון הסחוסים בעמוד השדרה, ובכל זאת הוא תמיד מצליח לרתק אותך ולהפתיע אותך.
רוזנטל הכניס לספר שלו אפילו רצפי-עיצורים כמו שְתְץ, צורת השתקה צבאית שאחי הרבה מאוד להשתמש בה לפני אי-אלו שנים, והמילון הירושלמי המצויין הזכיר לי את השפה המיוחדת של אבא שלי (מאחרוני נפילי המאאתיים) כמו ספונג'דור במקום סחבה ומַדְרְכָה במקום מִדְרָכה. הוא אפילו מזכיר את השאלה הירושלמית הנצחית 'תפס?' שמתייחסת לשלג. אין ספק שאחד מהרגעים הבין-תרבותיים המרתקים ביותר היה שיחה בין סטוקהולם לירושלים בחורף שעבר:
אבא של מיק: כמה קר אצלכם?
מיק: מינוס שתים-עשרה ושלג.
אבא של מיק: נו, ותפס?
כך שלבקר בספר זה גם קצת לבקר קרובי משפחה, ותקופות בחיים, ועוד לא אמרתי כלום על הפרק המעולה על שפת הישיבות שבאופן אירוני הוא הכי 'שלי' בכל הספר, שפה שבחלקה הוטמעה בי בכזה סדר גודל שבשנותי כמורה לתלמוד הייתי אומרת לגמרי בטבעיות לסטודנטים "שימו לב, בסוגיה הזו צריך להחזיק ראש" (שהוא ביטוי מקסים בעיני ללשמור על ריכוז ועירנות גבוהים. דווקא הביטוי הזה לא מוזכר בספר).
אבל מה שהכי נפלא ומשמח בספר הזה, שהוא שיר הלל לקונטמינציה. הוא מראה כמה יופיה של העברית נובע מהערבוב שלה עם שפות אחרות, מהגייות לא נכונות, ממילים שאולות ומטעויות מקסימות. הוא גורם לך לראות שביטוי כמו 'סורי, לא הייתי פה פול זמן" הוא לא בן תערובת שדינו שריפה אלא הסיבה שהשפה הזאת היא שלך והיא חיה. ושלכתוב XNX W&* X*ן &* ח**ם 2&Yד**ך (אמא שלי אין לי חיים בלעדייך) זאת הברקה מטורפת.
אבל אם העברית היא סוג של בן זוג ותיק ואהוב, בזמן האחרון אני משתשעת קצת - עדיין בעיקר בתיאוריה, עם פילגש פוטנציאלית, יידיש. ופילגש לא בכדי, כי רבים וטובים היו צריכים להסתיר אותה ולאהוב אותה רק בסודי-סודות, כמאמר השיר.
יידיש, שכל כולה קונטמינציה אחת גדולה, היא פשוט שפה שמשמחת אותי. תמיד כשאני שומעת אותה בא לי לחייך, עד כדי כך שלעיתים אני תוהה אם זה בגלל שגם אני, כמו צברים טובים, גדלתי על הקונספציה שביידיש יש משהו גרוטסקי. אני אוצרת את הביטויים המלבבים שלה ואם לא הייתי נבוכה מהטון-המתלונן הנצחי ומהמוזרות שבעניין הייתי מרבה להשתמש בפנינים כמו 'איך האב געקויפט א מפטיר' (קניתי לי מפטיר, ובהשאלה: נכנסתי להתחייבות שאיני יודע איך לצאת ממנה) ו'מאך שבעס דערפון?' (אפשר לעשות מזה שבת? כלומר, יוצא לך משהו מזה?).
(על הדלת של שרלוטה יש שלט שכתוב עליו: to kvetch is human).
וכמובן שגם באנגלית, אם מכירים אותה מספיק לעומקה ולרוחבה, יש אוצרות בלומים, וגם היא לא מפסיקה לחיות לרגע. למשל, גיליתי שהמילה המקובלת כיום (אפילו בממסד הרפואי) לנשא איידס היא HIV Pozitive, ככה, באות Z, כי פשוט נראה בלתי נסבל שמילה שמשמעותה 'חיובי' תתקשר למשהו כל-כך שלילי.
וגם הקיצורים ושפת האינטרנט והאס.אמ.אס (בראשה rulz המקביל ל'שולת') מעוררי חיבה ביותר. אחד הרגעים הנוגעים ללב בסרט הנפלא notes on a scandal (לכו לראות!) היא הרגע שבו התלמיד בן החמש עשרה שולח אס.אמ.אס למורה שלו בת השלושים ומשהו שאיתה הוא מנהל רומן (ולמרות זאת ממשיך לקרוא לה 'מיז'):
meri xmas, Miz, I wish I woz f***ing u now
אבל באנגלית אני לא מעיזה לשבש, לאתגר או לחדש. אין לי שום בעיה עם קללות, אבל לעולם לא אעז להשתמש ב-shit או fuck ליד דובר אנגלית מלידה, אפילו אם הוא משתמש בהן בחופשיות. נראה לי ש'ללכלך' את השפה שלך זו זכות ששמורה רק לדוברים ילידים. גם השימוש שלי בסלנג באנגלית מועט ומבוייש, ואני משוכנעת תמיד שאני עושה צחוק מעצמי. ושוב, כנראה, כמו באהבה, רק בהיכרות עמוקה באמת אפשר להחשף בוולגריות, בטמטום, בחוסר חן שהוא-הוא החן האמיתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
