הכל מתחיל מזה שאני הילדה השלישית. ילדים שלישיים, וזוהי עובדה ידועה, הם ילדים שלא מצלמים אותם, או בכל אופן לא מצלמים אותם מספיק. בסביבות גיל 16 שקדתי על מציאת כל תמונות הילדות שהצלחתי לדוג מהארגזים החומים הממוקמים במעלה הארון בחדר השנה של הורי (בדיוק ליד הארגז שאבא שלי טורח לפני כל נסיעה לחוץ לארץ לציין ש'שם יש את כל המסמכים שאתם צריכים אם במקרה', ודי לחכימא), והעליתי בידי קובץ של לא יותר משני תריסרים של תמונות שלי, ברובן הגדול בלתי ראויות למאכל אדם. אני ממש לא מהילדים הנראים כה מתוקים בתמונות הילדות שלהם עד שאינך יכול אלא לתמוה מה קרה לזיו החמידות הזה בחלוף השנים. נהפוך הוא: אם משהו, אנשים רואים את התמונות הנוראיות עם משקפי תחתית-בקבוק-הבירה והנר/טנא/זר יום-הולדת על הראש וחושבים: וואלה, דווקא יצאה בסדר.
כך שתמונות מעולם לא היו חלק משמעותי מעולמי, ועד היום אני שונאת להצטלם. אבל בנוסף על כך אני גם לא מצלמת.פשוט אין לי את האינסטינקט הזה, לשמר דברים בתמונות. ומעבר לכך, אני מאמינה גדולה בכוחו של הצילום המנטאלי. נדמה לי שבגלל שאני לא מצלמת באופן ממשי, אני מקפידה לצרוב תמונות בראש באופן שגורם להן, אירונית, להשתמר לעומק. כשר' ואני יצאנו לטייל בצפון שוודיה בסתו שעבר, אני הייתי מופקדת על האריזה, משימה שקו המחשבה הנורמטיבי שלי (המתומצת במילים אז-בוא-נחשוב-על-כל-הדברים-הכי-גרועים-שיכולים-לקרות) בדרך כלל הופך אותי למעולה בה. אחרי שארזתי בגדים קלים וחמים, פלסטרים ואקמול, שקיות אשפה גדולות וקטנות, ספרי קריאה ומטריה (וכל זה לטיול של שלושה ימים), כאשר כבר טיפסנו בעליזות על ה-E4 הנוסע צפונה ונתקלנו בשלכת יפה במיוחד, אמר לי ר' 'מיק, איפה המצלמה?'
אממממ...
'טוב, לא נורא' הוא אמר 'העיקר שיש לנו פלסטרים'.
וכמו שהסברתי לו, לא ארזתי את המצלמה כי פשוט לא חשבתי על זה. זה לא נכנס ברשימת הדברים שלוקחים לטיול לאצלי. אבל דווקא בגלל זה, ועל כך התעקשתי, הטיול הזה נשאר אצלנו בתור חוויה עמוקה ואמיתית, כי במקום לתת למצלמה לזכור, התמונות נחרטו בתוכנו. ובסך הכל, הרי תמונות של אגמי-מראה שמשקפים באופן מושלם עצים בוערים בשלכת אפשר לקנות בכל חנות.
כל זה היה רק הקדמה להתנצלות על כך שזהו אמנם פוסט-סיכום-השנה בתמונות, אבל זהו פוסט סיכום השנה בתמונות מנטליות בלבד. הייתי שמחה לעטר אותו במשהו יותר קונקרטי, אבל כמו שאמר גראהם גרין: מסעות מאיטים את מהלך הזמן ומאריכים את החיים, מפני שמה שקובע הוא הזכרונות שנותרו מהם. אני מרחיבה את דבריו לא רק למסעות, אלא לכל מה שנרשם בזיכרון במידה מספקת.
ינואר 2007: הוא יושב על כסא במטבח בראש מורכן קדימה, פלג גוף עליון חשוף, והיא מגלחת לו את הראש בתער.
בשלב כל שהוא ר' החליט להפקיד אותי על התספורות שלו. הרעיון הזה היה מוצלח בדיוק כמו שהוא נשמע וגרם לכך שבינואר התספורת שלו דמתה יותר מכל לקארה שלא עלה יפה. כאשר הפצרתי בו שהגיע הזמן להעיף את זה מהראש הוא עדיין התעקש שאני אעשה את זה (מחמת חרדה חצי מוצדקת מה'קליפוטק', מספרה בשוודית). 'אין סיכוי שאני אצליח לעשות לך תספורת נורמלית' הזהרתי, והוא אמר בעליצות 'אז אני אעשה קרחת! ממילא זה מה שאני באמת רוצה'.
ואיך עושים קרחת כשאין מכונה? אנשים בעלי בוחן מציאות תקין הולכים לקליפוטק. מיק ור' מגלחים את הראש עם תער. תתפלאו לדעת כמה זמן זה לוקח ואיזו מידה מטורפת של זהירות נדרשת כדי לא לפצוע את הקרקפת. זה היה לילה ארוך מאוד, מאוד שבסופו התנוססה קרחתו של ר' בגאון, חשופה לקור הצורב של ינואר השוודי ('אתה חייב כובע!' התפלצה מיק הפולנייה). המגע שלה היה כל-כך מוזר, ויותר מוזר - ומרגש - מהכל היה החשיפה הפתאומית הזו של חלק גוף שמעולם לא ראיתי, של הגולגולת הכמעט עירומה הזו. כמעט כמו לגעת בחלק הכי פנימי של הגוף.
פברואר 2007: האכסניה הפנטקוסטלית בלוּנד, דרום שוודיה
דברים מוזרים קורים כשאת על תקן מדעי-היהדות בשממה הסקנדינבית. למשל, שמזמינים אותך לתת הרצאה לחברי הקהילה היהודית בלונד, עיר אוניברסיטאית קטנה ומתוקה לא רחוק מהגבול עם דנמרק, אבל חברי הקהילה היהודית בלונד הם כה מועטים שהדרך היחידה שיצליחו לגייס מספיק אנשים כדי לשלם את שכר הדירה של המרכז שלהם היא אם יצרפו גם את חברי הקהילה הנוצרית בעיר... כי בשוודיה, אני מרשה לעצמי לומר, האבחנה הקונקרטית היא לא נוצרים לעומת בעלי דתות אחרות אלא אנשים 'נורמליים' (דהיינו, חסרי דת) מול אנשים שמשתייכים לאיזה כת תמהונית כזו או אחרת. וכך מיק מוזמנת להרצות בפני חזון אחרית הימים, קבוצת הדיון היהודית-נוצרית של לונד, ואת האכסניה מספקת הכנסיה הפנטקוסטלית, שבלונד מונה בערך שלושה חברים (אל תשאלו אותי בדיוק במה נבדל הזרם הפנטקוסטלי מזרמים אחרים. משהו על ישועה דרך טבילה ברוח הקודש). בדירונת הקטנה שבה משכנים אותנו הזמן כמו עצר מלכת: היא מזכירה לי בדיוק את הדירה הישנה של סבתא שלי: אותם מצעים, אותו קומקום כרסתני, אפילו אותו ריח. דרך זה אני מבינה יותר, אני חושבת, איך דת -אפילו כשהיא לא הדת שלך - היא החוט שמקשר אנשים על העבר.
מרץ 2007: באולם כמעט ריק וכמעט חשוך, שרידי מסיבת פורים מתגוללים על הרצפה והקירות, שתי בחורות מתנשקות.
א' ההונגריה ואני החלטנו שאנחנו צריכות להתחפש בלי ממש להתחפש. אני גם טענתי שהתחפושת צריכה להיות חינוכית. בסוף סגרנו שנתחפש לחטא וכפרה, על פי הפסוק 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו' מה שאמר בפשטות שהיא לבשה אדום ואני לבן. אבל כשלבשתי את בגדי-הלבן שלי והתכוננתי ללכת למסיבה ביודעי שבחוץ בערך שתי מעלות, לא חשבתי שארקוד באותו ערב בצורה כל-כך משולהבת עד שהלא-תחפושת שלי תהיה חמה בצורה בלתי נסבלת. משהו קרה לי באותו ערב: מעצורים שהיו שם זמן רב מדי הוסרו, ואני הייתי כל-כולי גוש מתפקע של שמחה.
והיתה שם בחורה אחת, שיותר מכולם, היתה גחלת של יופי ושל חיים. היא רקדה בכזו אקסטזה, היתה תחושה שהגוף שלה בכלל לא דומה לשלי, שאין לה את כל הסיפור הזה של גידים ובשר ועצמות שסוכר בעד מה שרוצה לעבור דרכה. הבטתי בה מכושפת כל הערב, ופשוט הרגשתי שאני רוצה אותה. זה היה, אני חושבת, סוג של רצון נרקיסיסטי: רציתי להיות מסוגלת להיות היא. ובסוף, כשכולם כבר היו שיכורים בפועל ואני שיכורה מנטאלית, אמרתי לה שאני רוצה לנשק אותה. זה כל-כך לא אני, לעשות דבר כזה, שאין בכלל לתאר זאת. אבל הנשיקה הזאת היתה אחת המתוקות והמרגשות ביותר שידעתי מעודי. אחר כך אמרתי לר' שזה היה רגע יקר ונדיר של למצוא משהו שאני באמת רוצה. לא משהו שאני צריכה ולא משהו שאני שואפת אליו, אלא פשוט כאן-ועכשיו של רצייה טהורה.
אפריל 2007: היא במצב פגר מתקדם, שרועה חיוורת פנים על המזרון בחדר השינה, וצופה בכל העונה השישית של בנות גילמור ברצף
באפריל הייתי חולה. לא כל אפריל, כמובן: זה נמשך בסך הכל שבוע או משהו כזה, אבל אני חולה רק לעיתים רחוקות, ובכזה סדר גדול משבית (כזה שבו צריך לשכנע אותך לקום מרצפת האמבטיה) - נדמה לי שהפעם האחרונה היתה בכיתה ז'. משום מה, המחלה הזו השתלבה לי עם כל החודש הלא נורא מוצלח הזה, שהוא סטוקהולם בצד הפחות יפה שלה (בוץ ואפרורית), חריקות עם ר', חוסר נחת ממקום העבודה, געגועים הביתה. מניסיוני, בדרך כלל הרגעים שבהם אני נעשית חולה הם רגעים שבהם אני מרגישה שהעולם הוא יותר מדי בשביל יצור קטן כמוני. אבל מאידך, עולם שיש בו בנות גילמור לא יכול להיות ממש רע.
מאי 2007: במרכז הקניות היוקרתי 'גלריאן', היא קונה לעצמה שמלה. שמלה אמיתית.
כל השנה בשוודיה עמדה בסימן עליבות אופנתית מתמשכת: ככה זה כשכל רכושך אמור להתכנס למזוודה אחת של 20 קילו, את מוצאת את עצמך לוקחת רק בגדים סופר פרקטיים ולובשת אותם שוב ושוב. בחנויות הבגדים בשוודיה, אני חייבת להודות, לא מצאתי הרבה שידוכים ראויים (בעיקר כי לא ניחנתי במבנה גוף שמאפשר להכניס את המכנסיים לתוך המגפיים, טפו).. אבל לפני מסיבת הסיום של מקום העבודה שלי אני מרגישה שאני חייבת לעשות משהו. התחושה הפנימית של סוף רעוע ומאכזב, של עייפות ותחושת כישלון כל-כך חזקה, שאם לא אפצה עליה בחגיגיות אמיתית, בתחושה שהשנה הזו ראויה לסוף מכובד - הכל יראה חלול ועצוב לגמרי. וכך, תמורת 800 קרונות (זה לא כל-כך הרבה. בימים טובים קנייה בסופר יכולה להגיע לסכום הזה) ענן אפרפר-ורדרד פייתי ויפיפה הופך להיות שלי. נעליים, כמובן, אני לא קונה: יש גבול לבזבוז כסף על ערב אחד. וכך אני מופיעה למסיבה בענן האפרפר ובנעלי הפסוודו-צבא הגבוהות ושטוחות העקב שלי. ממצה.
יוני 2007: פניה החביבות של גברת סמואלסון
ביום האחרון שלנו בדירה, לפני המסע לנורווגיה שאותו אני דווקא מתעקשת לשכוח, הסלון נראה מדכא כפי שחדרים שעומדים לעזוב אותם נראים מדכאים. שלושה ארגזים עצומי-מימדים מחכים לשליח של UPS שיבוא לקחת אותם ולשגר אותם לקליפורניה, היעד הבלתי ניתן להכחשה. רק מה? מסתבר שבשביל שהשליח יקח את הארגזים צריך למלא טופס. ואת הטופס אנחנו צריכים להוריד בעצמנו מהאתר של UPS, להדפיס, למלא ולתת לשליח. האם השליח יכול להביא את הטופס? לא, הוא לא. אבל אין לנו מדפסת בבית; אם רוצים להדפיס צריך לנסוע למקום העבודה שלי, ועד שנעשה את זה ונחזור מר שליח כבר יעלם. ר' כבר מוכן לוותר, אבל אני מתעצבנת: לא יתכן שצריך לנסוע חצי עיר בשביל להדפיס מסמך מפגר. "נו, אז מה נעשה?" שואל ר'. "אני בטוחה שלשכנים שלנו יש מדפסת" אני אומרת. "כן" אומר ר', "ואת מוכנה ללכת ולבקש מהם להדפיס אצלם?" "השתגעת?" אני אומרת מיד. שמונה חודשים גרנו בבניין ויחסינו עם כל אחד ואחד מדייריו התמצו בחליפת המילים hej ו-hej hej. "נו, אז בבקשה". אומר ר'. "אתה יודע מה" אני אומרת, "אני יורדת לשאול אותם". נוירוזת האריזה נצחה את נוירוזת הבושה.
גברת סמואלסון פתחה את הדלת מיד והיתה כל-כך מתוקה וכל-כך אדיבה, וכל כך לא התנהגה כאילו הפרתי כל קוד שוודי עלי אדמות, עד שמיד הצטערתי שאנחנו לא נשארים לגור בבניין הזה עוד קצת. חזרתי הביתה והנחתתי על השולחן את הדפים המודפסים בארשת ניצחון אל מול עיניו הנדהמות של ר'. זה היה רגע מתוק של התאקלמות, שבאופן אירוני קרה בדיוק לפני שעזבנו.
בערב אני מדווחת בסקייפ לי' על אירועי היום. "דפקתי בדלת של השכנה שלי וביקשתי ממנה להשתמש במדפסת" אני אומרת. י' ההמום מגיב במילים: "מה זה פה, חולון?"
[המשך יבוא]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
