ככלל אינני סנטימנטאלית במיוחד בנוגע לערבי שנה אזרחית-חדשה. כשהתלמידים שלי שאלו אותי אם אני חוגגת את סילבסטר נהגתי לומר שגם החגים של היהודים זה יותר מדי בשבילי, כך שאין לי כל כוונה להוסיף עליהם חגים של גויים. עם זאת, נדמה לי שהדממה האנושית מסביבי הערב חורגת מכל תקדימי העבר - הקמפוס שלושת-רבעי ריק, ואני כמובן עשיתי לעצמי עין הרע בכותבי אתמול ש'אני כמעט אף פעם לא חולה', כך שכרגע אני חולקת לשפעת-החורף את הכבוד המגיע לה. מתוך הררי הטישו שכאן ליל השנה החדשה 2007 נראה כאילו התרחש לא לפני שנה, אלא לפני עשור. הוא היה החוויה הכי שוודית שהיתה לי בכל השהות שלי שם, עם חבורת הילדים הבלונדיניים המתרוצצים באקסטזה על הדשא כדי לראות את הזיקוקים בקור של עשר מעלות מתחת לאפס, המבוגרים האוחזים שמפניה ומברכים זה את זה ב-gott nytt år, הפסקול של אבבא ברקע (נשבעת לכם, בחיים לא היה עולה על דעתי להמציא דבר כזה), והאנשים ברכבת התחתית שיכורים עד אובדן הכרה גמור (האגדה גורסת שבמידסומר, חג אמצע הקיץ, זה בדיוק אותו דבר חוץ מהטמפרטורה ומזה שכולם עושים סקס ביערות. נניח).
אבל במידסומר חצינו את הגבול-עאלק מנורווגיה חזרה לשוודיה, מותשים מימים ארוכים של אור יום שנמשך 24 שעות ביממה, מההתעללות של היתושים, מהאוכל הגרוע, וזה מזו, וביום שאחריו לא היה שום זכר לחגיגות, אם בכלל, מלבד העובדה שהכל, עד אחרון הסופרמרקטים, היה סגור. וכך התחלנו להתנהל במסע חזרה דרומה, קודם לסטוקהולם, ומשם חזרה לישראל, שנראתה לי בשלב זה כמו המקום הנכסף ביותר עלי אדמות.
יולי 2007: כוס גבוהה של ברד-לימונענע על שולחן בבית הקפה הירושלמי האהוב עלי. קלוז-אפ.
זה יום ההולדת שלי, ואני נפגשת עם י' לארוחת בוקר. אבל כמו בחמשת הימים האחרונים, מאז הפרידה שלי ושל ר' (כן, נפרדנו חמישה ימים לפני יום ההולדת שלי, שיהיה בסטייל) אני לא ממש רוצה לאכול משהו. אני מסתפקת בברד-לימונענע שאותו אני גורפת ברפיון בקש, מכלה אותו באיטיות, מרגישה את החמיצות של הלימון מתערבבת בחריפות של הנענע ובמתיקות של הסוכר. טעם מבלבל, תוקף את החושים באלימות גדולה מדי.
זה בטח נשמע כאילו הייתי מפורקת לחתיכות לגמרי. האמת היא שזה לא נכון; אני נזכרת בימים ההם ומתפלאה על ה'פאסון' שהחזקתי, בהתחלה עבור אחרים (לא כולל אחותי, שחולצותיה הפכו בלתי שמישות בעליל משילוב של הפליטות של התינוקת החדשה והדמעות שלי) ואחר כך, מרוב עייפות, גם עבור עצמי. בארוחת הבוקר ההיא הייתי אפילו במצב רוח סמי-טוב, בבחינת מתבדחת עם רופאיה.
בכל מערכת הרגשות האנושית, כעס הוא רגש שחולקים לו פחות מדי כבוד. אני יכולה לומר שבאותם ימים, הכעס היה מה ששמר עלי, ומה שנתן לי כוח. כעס הוא רגש הרבה יותר בריא ופרודוקטיבי מעצב או ייאוש, מגעגוע או מכאב, למרות ההילה הרומנטית שנקשרה באחרונים והשם הרע שנקשר בראשון. ומה שעוד שמר עלי היה שהייתי מוקפת באנשים שאוהבים אותי. צר לי, אני יודעת שזה נשמע סכריני לחלוטין, אבל בתור אדם שאף פעם לא היה נורא-חברתי, נדהמתי לגלות בימים ההם שיש לי חברים ממש טובים, ומשפחה ממש מסורה, וכמה זה חשוב אפילו ליצור בעל שאיפות אוטרקיות כמוני. הבנתי גם שלחיות במקום שבו הזולת שלך מורכב מבן אדם אחד בלבד זה משהו שלא רק יכול להיות רע לזוגיות, אלא גם יכול להשכיח ממך-עצמך מי את. לכן, באופן מוזר, עם כל המכאוב שהיה בקיץ הזה, אני חושבת שאזכור אותו תמיד בחיוך.
אוגוסט 2007: אופל, חתול שחור מזדקן, חבוק בזרועותי.
הימים שלפני הנסיעה הזכירו לי את הספר של פול אוסטר 'בארץ הדברים האחרונים': הוא מתאר שם עולם שבו לא מייצרים שום דבר חדש משום סוג, כך שלתושבי-העולם אין ברירה אלא להשתמש רק במה שנותר בעולם ומתכלה מדי יום. ספר מבריק (גם אם מדכא בטירוף), שראיתי אותו מתממש לנגד עיני כשהכל היה ארוז, ואני הגבלתי את עצמי רק לבגדים שאני לא לוקחת, למזונות שלא צריך לבשל ולמוזיקה מהרדיו. אלו היו ימים מוזרים - אפילו לא עצובים כמו פשוט מופרכים בהיותם לא פה ולא שם.
אבל נורא רציתי שמישהו יקח אותי לשדה התעופה. הנסיעה הזו נראתה לי דרמטית מכדי לעשות אותה בדרך הבוגרת (מונית וכל זה). הייתי חייבת קצת דמעות, קצת התרגשות, קצת דרמה, קצת שיחזיקו לי את היד. ובגלל צירוף של כל מיני נסיבות, לא היה בנמצא מישהו שיעשה את זה.
אז ביקשתי מל'. ל' הוא ידיד ותיק-ותיק שאיתו היו לי יחסים מרובי תהפוכות תקופה ממושכת, אבל למרות הפרובלמטיקה הלא מבוטלת של אישיותו, הוא חבר נאמן בצורה בלתי רגילה. הוא בדיוק האדם שאם את מתקשרת אליו בשתיים בלילה מהתחנה המרכזית בטבריה אחרי שלא דיברת איתו חצי שנה ומבקשת שיבוא לאסוף אותך - הוא יעשה את זה (לא שזה קרה, אבל בכל זאת). ביקשתי ממנו, והוא הסכים. מכיוון שדירתו סמוכה ליציאה מהעיר ומכיוון שהיה לנו זמן מה עד הטיסה, העמסנו את מזוודות האימים שלי על המכונית הצהובה שלו ועצרנו לזמן מה אצלו.
וכך עמדתי בסלון שלו, מלטפת את אופל, החתול השחור והאנטיפת איתו מקיים ל' מקיים סימביוזה זוגית, מביטה סביב-סביב, חושבת על זה שאלו הרגעים האחרונים שלי כאן, ושלא היה לי כל-כך אכפת אם יש או אין מי שיסיע אותי אילולא הואקום העצום שנפער בחיי שרק באותם רגעים החל לחלחל לתודעתי, ולמרות שהבית היה כל-כך בטוח בקיץ הזה עד שלא רציתי לעזוב אותו, גם ידעתי שהגיע הזמן, כנראה, להתחיל בחיים חדשים.
ספטמבר 2007: הרחבה שבין סטודיו 3 לסטודיו 4, רטובה מגשם
יום כיפור היה היום הראשון מאז הגעתי (ולמעשה אחד הבודדים עד כה) שירד בו גשם. זה גם היה היום הראשון של התערערות האופוריה המוחלטת שהרגשתי מאז הנחיתה, שעיקרה היה 'הכל מסתדר בלי בעיה'. אני טיפוס שמשי בעליל, ושמיים מעוננים בדרך כלל תנאי מספיק להורדת מפלס מצב הרוח שלי מתחת לקו המינוס. מכיוון ששיחות סקייפ או טלפון היו מחוץ לתחום, תחושת הבדידות פתאום מחצה אותי. קראתי באותו יום את ספר הכר של סיי שונאגון, ונתתי למילים האלו להדהד בחלל הקטן של החדר הריק:
I should like to live in a large, attractive house. My family would of course be staying with me; and in one of the wings I should have a friend, an elegant lady-in-waiting from the Palace, with whom I could converse.
Whenever we wished, we should meet to discuss recent poems and other things of interest. When my friend received a letter, we should read it together and write our answer. If someone came to pay my friend a visit, I should receive him in one of our beautifully decorated rooms, and if he was prevented from leaving by a rain-storm or something of the sort, I should warmly invite him to stay. Whenever my friend went to the Palace, I should help her with her preparations and see that she had what was needed during her stay at Court. For everything about well-born people delights me.
But I suppose this dream of mine is rather absurd.
אוקטובר 2007: ה'mission' של סן-פרנסיסקו
פתאום עיר, פתאום רעש, פתאום אנשים מוזרי-לבוש; חיים מפעפעים מכל הקירות, תזכורת מוזרה לזה שאני נמצאת בארץ חדשה, לא רק בספריה אחרת.
הצורך שלי במסעות התקפד לאין ערוך. כמעט כמחאה, אני מאבדת כל רצון לצאת מהבית שלא לצורך פרקטי בעליל; העיר הזו, אליה אני נכנסת דווקא דרך חלק לא נורא אטרקטיבי שלה, מעוררת בי התרגשות: כמו צב שמגיח מהשריון.
נובמבר 2007: סטיב, החבר של ג'ייסון
לא רק אני הוזמנתי לארוחת-ערב מאולתרת של חג ההודיה אצל ג'ייסון, איש הדתות האסייתיות, אלא גם חברו עוד מימי בית הספר בלונג-איילנד, סטיב, שמתגורר לא הרחק ומוצא את פרנסתו (ולמעלה מזה) בגוגל או יאהו או אחד מהדברים האלו. צר לי על הסטריאוטיפיזציה, אבל אם הייתי צריכה להמר על סמך מראה חיצוני ועל סמך נוירוטיות כללית איזה מן השניים הוא יהודי ואיזה מן השניים וואספי לחלוטין, בטוח לא הייתי קולעת. ג'ייסון החטוב, בהיר השיער והעיניים הפנים לגמרי את הבודהיזם לפי שלוותו הבלתי נגמרת (שדווקא אינה מעצבנת כל עיקר). סטיב הנמוך והשמנמן ושחור השיער נראה כאילו הוא מתקיים על דיאטה של קנטאקי פרייד צ'יקן וכדורי הרגעה.
לא הכרתי אותו לעומק, כי היה קשה לקשור איתו שיחה; אבל באותו ערב, ראיתי איך נראה אדם צעיר ועשיר ששונא את החיים שלו. שהולך כל בוקר לעבודה הנורא-מכניסה שלו ועושה אותה כי הוא חייב, וחוזר הביתה ומשחק במשחקי וידאו. שאוכל את ארוחת הבוקר שלו במקדונלדס, שלא מתעניין בשום דבר מלבד באיך להעביר את הזמן בין שינה ליקיצה. ובלי קשר לזה שהיה חג הודייה, המפגש איתו היה תזכורת לכמה מזל יש לי, ומשהו להאחז בו בכל פעם שאני מזכירה לעצמי שאני עוד שניה בת שלושים בלי עבודה אמיתית, בלי פנסיה ובלי מושג קלוש על העתיד.
דצמבר 2007
זה עכשיו, כלומר - בצד הזה של העולם, יש עוד כמה שעות (למרות שהפוסט כבר יופיע כאילו נכתב בינואר).
אני נזכרת בשיר של דליה רביקוביץ, 'שיר חצות 1970':
שׁוּב כְּמוֹ בַּשָּׁנִים הַקּוֹדְמוֹת,
חֲדַר הַשֵּׁנָה הָפוּךְ,
וְאֵפֶר בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת.
וּבְגָדִים מֻטָּלִים בַּעֲרֵמָה,
וְגַל מִכְתָּבִים שֶׁלֹּא נַעֲנוּ
וּמִטָּה אַחַת חַמָּה.
וְנוֹסַף לָזֶה יֵשׁ עַכְשָׁו מַגֵּפַת שַׁפַּעַת
וַאֲנִי חוֹלָה בְּכָל הַכָּבוֹד...
האמת היא שדווקא די מסודר כאן (מאז שיש לי שואב אבק חיי השתנו לבלי הכר!) ולמעט ה'חולה בכל הכבוד' הפרטים עצמם לא מדוייקים, אבל האוירה כן. האוירה של סוג של כאוס שהוא גם מקום בטוח, בדרכו שלו.
אני יודעת שאשמע עכשיו לגמרי מופרכת וסנטימנטלית, אבל 2007 היתה שנה טובה. שנים טובות הן, כפי שמסתבר, לא רק שנים שבהם הכל פרחוני ומשמח, אלא גם שנים שבהם יש לך הזדמנות להכיר את עצמך מחדש, עד כמה שבכלל יש דבר כזה, ולחבב אותך. לגלות במידה גדולה של ודאות מה את אוהבת לעשות, ולזכות לעשות אותו, ולהקיף את עצמך לאט ובזהירות שאנשים שאת מרגישה איתם טוב. הרבה מזה קרה בזכות הבלוג. ירדתי על עצמי קשות כשהתחלתי לכתוב אותו, אבל הוא הפך להיות אחד ממקורות השמחה הכי גדולים שלי, ולהיות בשמחה, כפי שכבר לימדונו, היא מצווה לא מבוטלת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
