(מוקדש לקיטי, שאמרה שאין אצלי המשכיות בין הפוסטים, וללי, שאמרה של' נשמע מסקרן)
את ל' הכרתי בבליינד-דייט לפני יותר משש שנים. אני הייתי בת 23; ל' היה בן 35. ל', אתם מבינים, נולד לפני הנחיתה על הירח, לפני סרג'נט פפר: הוא נולד ב-1966.
עבורי זה היה דבר של מה בכך, לצאת עם מישהו מבוגר ממני ב-12 שנה. למעשה, תמיד אמרו לי שזה הרבה יותר הגיוני מבחינתי לחפש גברים מבוגרים יותר. אבל עבורו זה היה מאוד מוזר, לצאת עם מישהו צעירה ממנו כל-כך, והוא גם טרח להדגיש זאת. פער הגילאים בינינו, אפשר לומר, היה כמעט המשתתף השלישי במערכת היחסים שלנו.
יחסית לכמה שבליינד-דייטים יכולים להיות קטסטרופליים, היה ערב נחמד ונינוח. היו בו, בל', שתי תכונות שהקסימו אותי, מנוגדות וסותרות לגמרי באופיין. מצד אחד, הוא שיווק את עצמו כאיש העולם, כאיש שמדלג בין שדות תעופה כמו שאנשים אחרים מדלגים למכולת, כמי שמבוסס בחיים ובטוח במקומו, כמו מי שסיים להתבגר לפני שנים רבות, שהאישיות שלו כבר לא נמצאת במשא ומתן. חשוב לי לציין ששום דבר מזה לא נעשה בשחצנות: פשוט היתה בו נינוחות רגועה (גם אם בהחלט מרוצה מעצמה) שבגיל 23 נראתה לי כמו הדבר הכי נכסף בעולם.
מצד שני, העיפו אותו מבית הספר בכיתה יא'. זה לא היה כל-כך משנה אלמלא הוא למד בבית הספר שאני למדתי בו (ומאוחר יותר גם לימדתי בו) ואלמלא המורה שהעיפה אותו מבית הספר היתה... אמא שלי.
זה היה בדיוק זה: הקונבנציונאליות בהווה עם הקסם של חוסר הקונבנציונאליות בעבר. בדיוק מה שילדות טובות מבית טוב רוצות בסתר ליבן: ריגוש בלי סכנה. ועל כך אומרת חולצת טריקו שנונה במיוחד: good girls go to heaven, bad girls go wherever they want
מה של' חיפש היה להיות מנטור. אני חושבת שהוא ראה את הקשר שלנו, כל זמן שנמשך, כסוג של רומן חניכה מתמשך: הוא יהיה ה'מסעותי עם דודי' שלי, זה שילמד אותי איך שותים יין ואיך חיים כשיש כסף, ואני אתלה בו עיניים מעריצות. אני חושבת שכל זמן שניסינו לקיים משהו שדומה למערכת יחסים אני-עצמי לא עניינתי אותו כהוא זה: הוא לא באמת חשב שיש לי משהו להגיד על משהו. ואם כבר התעקשתי שיש לי משהו להגיד על משהו, זה בדרך כלל זכה לתגובת 'את חמודה'.
הוא בטח נשמע כמו טיפוס איום ונורא. כלל וכלל לא: הוא אדם מתוק וטוב לב ומצחיק שתפיסותיו בענייני מערכות יחסים מחרידות להפליא, בצורה שהיום מרתקת אותי בעיקר כקוריוז. זו אפילו לא תפיסה מסורתית של אני טרזן-את ג'יין. זה רצון עז 'לגדל' את בת הזוג שלו כך שהיא תפנים אותו לגמרי, שכל מה שהיא תדע ינבע ממנו, וכל מה שהיא תצליח לעשות יהיה כי הוא אפשר לה. מבחינתו, זאת אהבה.
ובעיקר, הוא פועל מתוך ביטחון גמור שהוא מציאה מטורפת: הוא מבוסס כלכלית, הוא חכם, הוא מצחיק, הוא נראה לא רע. הוא חי לפי הקונספציה שבחור לא נשוי בן 42 הוא "רווק מבוקש" ובחורה לא נשואה בת שלושים וחמש היא "סחבה משומשת", ולכן נראה לו לגמרי ברור שכללי השוק עובדים לטובתו: ברגע שהוא יצא השוקה, יצביע על הבחורה הקרובה אליו בת ה-28 (שעוד דקה מתאבדת כי היא לא נשואה) ויאמר "את!" היא תלך אחריו, תכבס את בגדיו ותגדל את ילדיו.
מצד שני, כל אורח חייו וישותו אומרים ההיפך: הוא חי חיי-אושר ביחידות שלו עם שני החתולים, השחור והלבנה. הבית שלו מסודר ומדוגם ברמה שאפשר רק להתקנא בה (ממש לא מחכה לאישה שתכנס, כביכול, ותעשה שם סדר), הוא מאוהב בשגרת יומו על הזוטות שבה, והוא, כפי שכתבתי, לא רק חבר נאמן אלא גם בן משפחה מדהים. המשפחה שלו לא פשוטה, וכמות הזמן והאהבה שהוא משקיע בה הן באמת לא שגרתיות. (כמה אנשים אמרו כעת בליבם: הומו?)
זה היה לגמרי תסמונת ג'ייקל והייד: לא היה ברור איך מישהו כל-כך מקסים בתור ידיד יכול להיות כזו זוועה בתור בן זוג.
אחרי שהיה ברור שזוגיות מאושרת לא תצא מזה, הפכנו ל'ידידים עם תוספות'. זה מוזר, כי ראיתי אז את תכונותיו השליליות בדייקנות מבהילה ובכל זאת היה לי חשוב שהוא ישאר בחיי. הייתי צריכה אותו כדי לבעוט בו, כדי לנפץ לו את עמדת המנטור שהוא כה חפץ בה, כדי להתייצב מולו שוב ושוב באמירות נוסח: יש לי מה להגיד, ואני לא אישה קטנה וקומפקטית, ואתה דביל. נדמה לי שאין מנוס אלא מלדבר כאן על טרנספרנס שלי כה הטיבה לכתוב עליו לא מזמן: הוא היה שם כדי להיות הגבר הסמכותי והיודע-הכל שלו כה השתוקקתי להביא כאפות, והייתי צריכה את זה. האמת, אם לוקחים בחשבון ששמו של ל' זהה גם לשמו של אחי הגדול וגם לשמו של מי שהיה הפסיכולוג שלי - אנחנו כאן לגמרי בארץ הסימבוליזמים.
ואחרי שגמרתי לבעוט בו, לשנוא אותו ולהתנכר לו - חזרנו מחדש להיות ידידים, הפעם ממקום אחר, שוויוני יותר, רגוע יותר, יודע זה את ערכו של זה. זו חוויה מוזרה, להיות ידידה של מישהו שאת כה מודעת לחסרונותיו וגם חושבת שחסרונותיו קריטיים למדי - ובכל זאת מרגישה אליו רגשות חמים. אני חושבת שזה משהו שקילומטרז' של יחסים (שהוא דבר די נדיר בעולמי) עושה, וגם הידיעה שהדרך הארוכה שעשית כשהוא היה בסביבה היא משהו שהופך אותו, איך שהוא, ליקר ללב.
ל' הוא אדם שיש לי הרבה סיבות עקרוניות לא לחבב, ובכל זאת, תכונותיו המרגיזות מצחיקות אותי יותר משהן מעצבנות אותי. כיום, באופן כללי, אני לא מפתחת עם אנשים יחסים שאפשר להגדיר במילה 'שנאה'. התגובה הכי רדיקלית שלי לאנשים בלתי נסבלים היא תגובה מסוג לא-רוצה-שום-קשר-איתך. הלא-רוצה שום-קשר יכול להיות קיצוני, כמו שאמרתי לא מזמן לגבי מישהי שממוקמת הרחק במזרח ארצות הברית, 'היבשת הזאת לא מספיק גדולה לשתינו'; אבל שנאה זה לא.
האנשים היחידים שאני שונאת בלהט עז ולא מתפשר, ברמה כזו שלא תהיה להם לא סליחה ולא כפרה לעולם, הם האנשים שהיו איתי בתיכון. גם האנשים בשכבה שלי, אבל בעיקר האנשים שהיו בשכבה מעלי.
זה לא שהתעללו בי או משהו, חס ושלום. אני פשוט צמאתי אז להשתייך בצורה כזו ששבשה עלי את דעתי וגרמה לי להכנס למערכות יחסים קצת סאדו-מזוכיסטיות. אם מישהו הבטיח לי בדל של קבלה חברתית הייתי בתמורה מוכנה לתת לו את כל עולמי; אף אחד לא ניצל את זה בצורה ברוטאלית שהופכת אחר כך חומר לבברלי הילס. היו ניצולים קטנים, לא רציניים. היה, בעיקר, יותר מכל דבר אחר, בוז. אבל בשבילי, להכניס את עצמי לתוך הזכרונות מהימים האלו (תחילת כיתה יא', בעיקר) זה כמו להכניס את היד לקופסה מלאה סכיני גילוח.
הרבה זמן לא הבנתי איך אני מסוגלת לקבל ואפילו לחבב אנשים בעלי קוי-אישיות דפוקים בעליל, אבל לתעב ברמה כזו אנשים שעיקר חטאם היה שהם לא הראו גדלות נפש אדירה בהיותם בני שבע-עשרה. מי שהאירה את עיני היתה תלמידה שלי בתיכון (כן, כן, אותו תיכון, אליו חזרתי כדי שתהיה חוויה מתקנת) אי אלו שנים אחר כך, כשלמדנו את סיפור אמנון ותמר. קראנו יחד את התיאור המצמרר ההוא:
וַיַּחֲזֶק-בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי. וַתֹּאמֶר לוֹ אַל-אָחִי אַל-תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל: אַל-תַּעֲשֵׂה אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת-חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה דַּבֶּר-נָא אֶל-הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ. וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ; וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ: וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ; וַיֹּאמֶר-לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי.
שאלתי אותם איך הם מבינים את המהפך הזה מאהבה לשנאה שחל אצל אמנון אחרי האונס. אני כשלעצמי חשבתי אז על משהו בסגנון זה שברגע שהשיג אותה היא כבר לא עניינה אותו, אבל תלמידה אחת בשם יעל (זה היה רגע כל-כך משמעותי שאני זוכרת אפילו מה היא לבשה) אמרה:
"זה לא שהוא שונא אותה כמו שהוא שונא את עצמו, על מי שהוא ועל מה שהוא עשה. הוא נאלץ לשנוא אותה כי היא היתה שם, כי היא משקפת לו את עצמו ברגע הכי נמוך שלו".
[אני אשמע עכשיו לגמרי בת מאתיים, אבל בשביל רגעים כאלו שווה להיות מורה]
ובאמת, רק אז הבנתי, שהאנשים שאני הכי-הכי שונאת הם האנשים שאני הכי-הכי שונאת את מי שהייתי בקרבתם, ועצם קיומם הוא עדות לשפל שלי. בפרפרזה על המשוררת: 'נרקיס שנא כל-כך את הנחל/טיפש מי שלא מבין שהוא שנא גם עצמו'.
את ל' לעולם לא אוכל לשנוא, כי ל' הוא דווקא עדות חיה למקום שבו התבגרתי, התעצבתי, עמדתי על שלי, הפכתי למישהי שאני שלמה איתה. וההיכרות עם ל', וסוג החיים שהוא הציע , היו מה שאפשר לי להזדהות עם עוד פסקה יפיפיה של שונאגון (כפי שהובטח):
When I make myself imagine what it is like to be one of those women who live at home, faithfully serving their husbands—women who have not a single exciting prospect in life yet who believe that they are perfectly happy—I am filled with scorn. Often they are of quite good birth, yet have had no opportunity to find out what the world is like. I wish they could live for a while in our society, even if it should mean taking service as Attendants, so that they might come to know the delights it has to offer.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
