ג'ונתן סוויפט היה מיזנתרופ לא קטן. בעיקר, הוא חשב שהגוף האנושי (בכלל) והנשי (בפרט) הוא אחד הדברים המגעילים ביותר ביקום, ובכך הוא בהחלט היה בחברה טובה, בראש ובראשונה בחברת נבחרת מכובדת של אבות הכנסיה. אבל סוויפט גם מצא את הדרך האולטימטיבית והפשוטה ביותר להסביר כמה בני אדם מגעילים: הוא הסתכל עליהם דרך טלסקופ ודרך מיקרוסקופ. 'גוליבר בארץ הענקים' (או בממלכת ברובדינגאנג') הוא, בין היתר, ניסיון להראות עד כמה כל דבר, גם היפה והאירוטי ביותר - דוחה כשמסתכלים עליו ממש, ממש מקרוב. מצד שני, גוליבר בארץ הגמדים (או בממלכת ליליפוט) עושה בדיוק את ההיפך: הוא מראה שכשמסתכלים על בני אדם מרחוק ורואים אותם בזערוריותם - הם הופכים מגוחכים (בזמן האחרון התחבב עלי ביטוי העוועים "פאתט!"). בקיצור, אם לצטט פתגם ירושלמי ותיק "איכולא ולא איכ אסתומוס אבודים" [כך או כך אנחנו אבודים, ערבית+לדינו+עברית. תודו שמרשים].
חשבתי על סוויפט היום, מפני שבימים האחרונים - הנספרים לאחור עד התחדשות הלימודים בשבוע הבא, בו תאלץ ההתמכרות לבלוג לרדת בדרגה עקב זוטות כמו הארכיאולוגיה של רומא - ניסיתי לשלוח את ידי בכתיבה, דבר שממנו נמנעתי בעקביות כמעט מוחלטת כמעט עשר שנים.
מה שהתחיל כחצי בדיחה הלך ועטה רצינות: ידיד יקר שלי טוען שבאמתחתי טמונים חומרים לרומן-מתח מרהיב נוסח 'שם הורד' ושהגיע הזמן שאעשה עם זה משהו. האמת, ביליתי חלק ניכר מהשנים האחרונות בחיי במקום כה רוחש תככים ושגעונות (ואפילו כתבי יד עתיקים) ובו מתהלכות דמויות כה מוטרפות וכה ציוריות, עד שאדם בעל דמיון ספרותי חי יותר משלי היה כבר מזמן רוקח משם תבשיל מהמם. אכן, נדרש ממני מרחק של יבשת כדי לקלוט את פסיכיותו של המקום על הקטקומבות האמיתיות והמדומיינות שלו (להלן: בזכות הטלסקופ) ונדרשו תגובות המומות מצד אנשים שלא התמזל מזלם לעבור שם כדי שאבין שאכן יש כאן חומר אם לא לטרילוגיה אז לפחות לספר טיסה מענג (וגם לסרט, ברור שגם לסרט).
ואני אוהבת לכתוב, זה הולך בלי להגיד, כפי שאומרת קיטי. אני רק לא אוהבת לכתוב בידיון (fiction בלעז). כלומר, טפשי לומר שאני לא אוהבת את זה: אני פשוט לא טובה בזה, ואני (קטיגורית) לא אוהבת לעשות דברים שאני לא טובה בהם, מה שמוביל להחלטות ראויות יותר (שלוש יחידות מתמטיקה, הידד) וראויות פחות (מי, בעצם, צריך לנהוג?). אין לי כישרון לסיפור הזה של לפתח דמויות, ליצור עלילה, כל זה. אני מעריצה את אלו שניחנו ביכולת הזאת, אבל אני תכליתית מדי, עניינית מדי. אוהבת לסמן מטרה ולהגיע אליה ביעילות, בלי להנות מהדרך. כן, אני עוד לא למדתי להנות מהשוטטות בעיר (שפצפונת כתבה עליה יפה כל-כך לפני כמה זמן). לצערי, גם בטיול בעיר הכי מהממת אני נוטה להתמקד בשאלה: אז מתי ואיפה אוכלים היום?
ובכל זאת, חשבתי. אולי שווה לנסות. יש לי עוד כמה ימים חופש, ובאמת יש לי כמה פנינים, וזה יכול להיות כיף, ומה אכפת לי? ובעיקר, הרי דמויות וסיפור כבר יש לי. יש לי זמן (קצר), יש לי חדר משלי (קטן), ויש לי הכנסה (קטנה) - וזה, לפי וירג'יניה קשישתא, מה שצריכה אישה כדי לכתוב.
אבל אני לא יכולה לכתוב, מפני שהעדשה שלי לא מכוונת. כמו סוויפט, אני מצליחה לכתוב על בני אדם או מעמדת הטלסקופ או (מה שקורה לעיתים יותר קרובות, וקרה גם במקרה הזה) מעמדת המיקרוסקופ, וכמו סוויפט, גם אותי זה מוליך לכתיבה שגובלת במיזנתרופיה. במקרה הזה זה אולי לא מקרי: אני כותבת על אנשים שאין לי רגשות חמים כלפיהם. אבל לא כך אני רוצה לכתוב. נסיונות הכתיבה שלי נראו קפואים, מלאכותיים, וכל הזמן לא בפוקוס: מחד, לא הצלחתי להעביר שום דבר מההומור הגרוטסקי שיש שם למכביר; מאידך, לא הצלחתי להעביר גם שום דבר מהטראגיות העמוקה שלדעתי מאפיינת כל אחד ואחד מהאנשים האלו. העדשה הנכונה, של ריחוק וחמלה בו זמנית, לא נמצאה לי.
יש משפט של סאלינג'ר שאני בטח מצטטת לא נכון כאן: כשאתה מתיישב לכתוב, תכתוב רק את הספר שאתה משוכנע מעבר לכל ספק שממש-ממש היית רוצה לקרוא. אני מאמינה אדוקה במשפט הזה, ומכיוון שמעולם לא רציתי לקרוא שוב כמעט שום דבר שכתבתי (present company excluded) - הפסקתי לכתוב. הניסיון של הימים האחרונים היה תזכורת מוזרה בעוצמתה לזה שאני עדיין, או אולי בכלל, לא מצויידת בעדשה המתאימה.
אגב, אני חושבת שהעיקרון הזה - לא לכתוב משהו שאת יודעת שלא תרצי לקרוא - צריך לחול גם על העולם האקדמי. כמובן שכל מיני כללים בדבר חשיבותו של מספר פרסומים וסטייל-מנואלס וכאלו מאלצים אותך נמרצות להתפשר בעניין, אבל אני מקווה שאצליח לדבוק בו. יש לי פרסום אחד עד היום, והוא כזאת פיסת שעמום שאני באמת ממליצה עליו רק למי שסובל ממקרה קשה במיוחד של נדודי שינה. כמה חודשים אחרי שהוא יצא, קיבלתי טלפון ממישהו שכתב עליו מאמר ביקורת קטלני והציע - במחווה מרשימה של הגינות - לשלוח לי את מאמר הביקורת כדי שתהיה לי הזדמנות להגיב לפני שמפרסמים אותו. אני מוכרחה להודות, בכנות גמורה, שהאדישות שלי כלפי מה שכתבתי היתה כל-כך גדולה עד שאמרתי מיד 'כן, בטח, תפרסם, אין שום בעיה'. היה משהו מוזר בלהיות פתאום המושא של סגנון הכתיבה המרושע שמאפיין עלבונות אקדמיים (בראש ובראשונה שמתייחסים אליך בשם המשפחה, בבחינת 'חבל מאוד ש[...] בצעה כאן עבודה רשלנית' וכו'), אבל מעבר לכך, אני כל-כך שונאת את המאמר הזה ואת כל מה שהוא מייצג, שכמעט הייתה בזה הקלה.
מכל מקום, אני כנראה תובעת מהספרות הרבה יותר משאני תובעת מהאקדמיה - במחילה על הפומפוזיות שהשמצתי כאן רק אמש: פעילות אקדמית היא פעילות שבמיטבה היא מאתגרת, מהנה, מסקרנת, משחררת ובמירעה היא שום דבר. אבל הספרות, במיטבה היא מה שנותן טעם לחיים, ובמירעה היא מרגיזה ומקוממת (ג'ונתן פראנזן, סופר נערץ עלי לגמרי, מתעקש שבמירעה היא מסוכנת, אני לא בטוחה שהייתי מרחיקה עד כדי כך). זה מעורר בי סוג של (סוג של!) חרדה משתקת, כזו שמשאירה אותי הרחק מעבר לעדשות המיקרוסקופ או הטלסקופ, רכונה על כרכי התלמוד שלי, שמתאימים לי לעיניים בדיוק כמו שהן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
