עיון חוזר במערכת הקורסים שלי לרבעון המתחיל מחר (כן, כך אנחנו, לא שמעו פה על סמסטרים) גילה שהקורס באנתרופולוגיה של הרפואה שכה התרגשתי לקחתו איננו מסומן כסמינר, כמו שאר הקורסים שלי (לאמור: יושבים סביב שולחן ומהגגים וחובת ניהול השיעורים מוטלת במידה רבה על התלמידים) אלא כהרצאה (לאמור, והיה כהרצוֹת המרצה, התלמידים יושבים ומסכמים כמרץ ורק קול חריקת העטים נשמע). הנגזרת הבלתי נמנעת של הפרט הטכני הזה היא שבסיומו של הקורס מה שמצפה לי אינו עבודה, אלא בחינה. מחברת תכלכלה שאהיה אמורה למלא כך או אחרת בכתב ידי אגב הגבלת זמן. מיד צנח ליבי הישר אל חדר הכביסה הממוקם שלוש קומות מתחתי, ומיד אחר כך התחלתי לחפש לי בקדחתנות קורס אחר. נכון לעכשיו, לא מצאתי.
זו תופעה חדשה בשבילי: תמיד טענתי בבדיחות מה (אך ברצינות תהומית) שבתוך אדם שנלחץ כמעט מכל דבר, מופלא איך יצא שהדבר היחיד שלא מלחיץ אותי זה בחינות. בחינות תמיד הוציאו ממני שֵדה קטנה ונבזית הלהוטה להצטיין והכניסו אותי לדילוגי-אדרנלין חולניים לגמרי. אפילו לא רק בחינות בכתב: הייתי אחת מתלמידות הנהיגה הסתומות והכושלות ביותר שידעו כבישי ישראל. לקחתי בסביבות 140 שיעורים (ללא שמץ הגזמה) ובסוף כל אחד מהם ניכר היה שהמורה שלי חוכך בדעתו אם לומר לי 'חמודה, בשבילך - רק מוניות'. אחרי ניג'וסים קולוסאליים מצידי הוא השתכנע לתת לי לגשת לטסט, אותו עברתי, אם לתרגם באופן כושל, בצבעים עפים. זינוק וירטואוזי בעלייה, זיהוי משאית תקועה מרחוק ומעבר נתיב אלגנטי, והעיקר - חניה ברוורס בין שתי מכוניות, שפתיים יישק. מאז ועד היום לא הצלחתי לבצע חניה במקביל אפילו במקום שבו שתי משאיות יכולות להכנס בנוחות, ובאופן כללי אני מדירה את עצמי מעולם הרכב; אבל בבחינות יוצא ממני משהו אמביציוזי במיוחד.
אבל כאן, לאלף עזאזלים, לכתוב בחינה באנגלית?! הרי בשפה הזו אוטומטית נושרים ממני חלקיקי איי-קיו כאילו היו קשקשים שאני מנערת מראשי ואני מתייצבת על רמתה של תלמידת כיתה ג' אלא אם כן נותנים לי שפע זמן ותזאורוס. נו, פלטה מיק אנחה כבדה. שלום לך הציון המביך B, הגיע הזמן שנתיידד, אתה ואני. (לרגע אני חושבת: אלוהים אדירים, ואם זה יהיה C? ומעיפה את המחשבה מראשי בזריזות, אומרת לעצמי שאם זה יהיה C אני אדע את זה בזמן כדי לעזוב את הקורס לפני הקטסטרופה. אשרי המאמין).
כשאני מבוהלת או עצבנית, יכולתי להבין ולדבר שפות אחרות צונחת לתהומות שתחת האפס. לפני כשנתיים ומשהו, בשדה התעופה בברלין, בודקת בטחונית גברתנית בקשה ממני לבוא איתה הצידה. היא פנתה אלי בהתחלה בגרמנית, שפה שאני מבינה באופן בסיסי, בהחלט מספיק כדי להבין את המילים מהן הורכבה הבקשה שלה, אבל לא הצלחתי להבין ועשיתי תנועה מבועתת של "מה?" היא חזרה על הבקשה באנגלית, ובהיותי לחלוטין בסרט, גם אותה לא הבנתי. היא שאלה אם אני מדברת אנגלית והבנתי את השאלה, אבל שכה אחיה - לרגע אפילו לא זכרתי איך אומרים באנגלית 'כן'. אבל זו עובדה ידועה: ברגעי התרגשות או מתח או כאב, יחד עם הנימוס והגינונים, הליטוש והשכלתנות, מתקלפות מאיתנו גם השפות והזהויות שהעמסנו על עצמנו בדי-עמל. פרויד סיפר בדיחה (היה לו חוש הומור די קרשי, אבל בכל זאת) על אשה שיולדת ובעלה, כמנהג אותם הימים, פוסע בחוץ ושומע אותה זועקת מתוך כאבי הלידה שלה. בהתחלה היא קוראת "Ah, mon Dieu, que je souffre". אחרי חצי שעה הוא שומע "Mein Gott, Mein Gott, der Schmerz", וכשהוא שומע "Ahhhhhhhhhhhhhhhaaahhhhhhhhh!" הוא יודע שהלידה התחילה. כביכול, מה שפרויד רצה לומר בגרסה הזו של הסיפור הוא שברגעים החשופים והפיזיים ביותר אנחנו חוזרים להיות קצת חיות. אבל האמת היא, שהבדיחה המקורית, כפי שסופרה בימיו של פרויד וצונזרה ושונתה על ידו מטעמים שיובנו מיד, היא שהקריאה השלישית, הקריאה הקדמונה, לא היתה זעקת ה'חיה' אלא "אוי ויי איז מיר!"
בגרסה הזו מקופל בחן רב תסביך השכבות של היהודי האירופאי, שכל שכבה שמתקלפת ממנו מרחיקה אותו מהמערב מזרחה. מתחילים מצרפתית, נסוגים לגרמנית, וחוזרים, ברגע האמת הביתה, ליידיש.
ואולי יש כאן יותר מזה. מילר טוען שהיהודי - כלומר הסטריאוטיפ היהודי, זה של הלכלוך, הגסות, חוסר העידון, תאוות הבצע, תאוות המין, כל מה שייחסו ליהודים לאורך ההיסטוריה - הוא בדיוק הדבר שהלא-יהודים פחדו שיתגלה בהם ברגע שיקלפו אותם מספיק. "היהודי נמצא שם", הוא אומר, "בתור תזכורת לאזרח המהוגן, הנוצרי, שתחת הנימוס, האיפוק, המנהגים הראויים והמידות הטובות, גם הוא עצמו בדיוק מה שהוא חושב על היהודי: חייתי וקדם-תרבותי".
קראתי את זה וחשבתי על ג'אניס. כן, ג'אניס מ'חברים', החברה המיתולוגית של צ'נדלר, זאת עם ה-Oh, My, God והצחקוק המעצבן, שצצה איכשהוא בכל עונה בתור אתנחתא קומית.
ג'אניס היא יהודיה, זה לגמרי ברור. הגסות שלה, הקולניות שלה, העובדה שאין לה בעיה לדבר על הדברים הכי בוטים בשפה הכי לא מעודנת - אבל לא שפת קללות רחובית אלא שפת יכנעס חסרת עכבות. אם לתת דוגמא מקרית, כשהיא מגלה שצ'נדלר ומוניקה מתחתנים היא אומרת לו: call me when this goes down the pooper (ואני למדתי שאפילו המילה toilet נחשבת להפרה בוטה של כללי הנימוס). חוסר הטעם שלה בלבוש, שהוא זול ומוחצן כאחד; חוסר היכולת שלה להבין שהיא לא רצויה, שהיא מקלקלת לחבורה את המרקם צח-הפנים והאסתטי שלה - הכל מעוצב, בדקדקנות מרשימה, סביב מבטא יהודי-אמריקאי כבד ומראה חיצוני מאוד, אם תסלחו לי, לא אפיסקופלי. שמתי לב לזה בשלב די מוקדם ותהיתי אם זה רק הדמיון הפאראנואידי שלי, עד שבעונה העשירית הם ציינו מפורשות ששמה המלא הוא ג'אניס ליטמן-גורלניק. (כן, נו, ראיתי מחדש את כל הפרקים בשבועות האחרונים. לא מתביישת ולא מתנצלת).
ולמה היא הפכה להיות דמות כל-כך אהודה בסדרה הזו, אחת כזו שצריך להחזיר לביקור שוב ושוב? נדמה לי שכאן בדיוק נכנס מה שאמר מילר. ג'אניס היא היהודיה הנצחית שהשישיה צריכה כדי להבדל ממנה. נכון שתיאורטית גם רוס ומוניקה יהודים, אבל העובדה הזאת שולית לחלוטין; היא מתגלמת רק בדמותו של יהודי-נצחי גרוטסקי נוסף, אליוט גולד בתפקיד אבא שלהם.
ה'חברים' הם כמובן נוירוטיים, מלאי חולשות, לא תמיד חכמים, נכנעים לתאוותיהם ומתפדחים בשלל דרכים - אבל הסדרה מבוססת על הרעיון שהם שייכים באופן קטיגורי ומוחלט, לא רק אחד לשני אלא גם ל'אנשים היפים' שבעולם. הסדרה הזאת עושה דבר מעניין (עליו היא זכתה לקיתונות של בוז): היא לוקחת אנשים שהם במידה רבה אנטי-גיבורים והופכת אותם לגיבורים אהובים על ידי עצם ההצגה שלהם כנאהבים על ידי אנשים אחרים (וכמובן, על ידי הצגת החיים שלהם כמלאי אסתטיקה וחן). אבל בעולם שבו האנטי-גיבור הוא הגיבור, איך מבדילים בינו ובין כל אחד אחר, איך הופכים אותו לרצוי ומיוחד ונערץ? חייבים להציב נגדו אנטי-גיבור שנבדל ממנו בדיוק בשני הדברים האלו: אנשים אחרים לא אוהבים אותו, והחיים שלו משוללי אסתטיקה וחן. וכאן נכנסת ג'אניס.
אני לפעמים ג'אניס. לא לעיתים קרובות, אבל זה קורה לי, שאני מוצאת את עצמי מדברת בקול מאוד רם או ללא הפסקה, או מפירה כללי נימוס או טקט בלי להרגיש (זה קורה כאן בלי להתאמץ יותר מדי), או מביאה אל פני השטח או השולחן דברים בוטים מדי כי בהם בעיני טמון הכיף ("גיליתי למה המים באסלה כל-כך גבוהים כאן!" הודעתי בעליצות לידידים ששתו איתי קפה לפני אי-אלו שבועות). זה סיכון שלוקחים כשחיים במקום מהודק ומרוכסן כמו אמריקה המוסרנית, ויותר מזה וחשוב מזה - זה סיכון שלוקחים תמיד כשמחליטים להשתתף, לא לשמור על דממה מסוגננת ומבט מעורפל, אלא לשמוח בחיים ובאנשים. וג'אניס, אהובה עלי במיוחד היא כי אוהבת את עצמה בדיוק עם התכונות האלו, וחושבת שהבעיה היא עם העולם ולא איתה. כשהיא מודיעה לג'ואי שהוא צריך לבלות איתה את כל היום כדי להתגבר על הסלידה שלו ממנה והוא אומר מבועת "all day?!" היא עונה בנונשלנטיות "yes, because that's how long it takes to love me".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
