הפער בין הדממה המוחלטת שאפיינה את השבועות האחרונים של החופשה כאן, שהיתה דומה יותר מכל לשהייה במצולות הים - בלי לשמוע או לראות אף אחד, בלי לחשוב כמעט על כלום - ובין איטרוף האוי-לי-אוי-לי-כי-אם-לא-אמהר-אאחר שנפתח מרגע שהרבעון החדש התחיל, מעורר השתאות. רק בשמונה בערב הגעתי הביתה היום, כי בסכלותי הסכמתי להשתתף בועדה המארגנת של כנס הדוקטורנטים שלנו - פרץ ההתנדבות נבע בזמנו בעיקר מתצוגת ה"אני כיפית ומשתפת פעולה, בואו תהיו חברים שלי!" שהקפדתי לייצר בימי הראשונים כאן. הבעייה היא, כמובן, שחבר הדוקטורנטים שיזם את הכנס והחליט על נושאו כשאני עוד הייתי בחצי השני של העולם הם שלושת הדוקטורנטים של פרופסור סוקנס (בשתי מילים: פרוטסטנטיזם גרמני. בארבע מילים: טקסטים פילוסופיים חסרי פשר) שהחליטו שנושא הכנס יהיה "טרנסצנדטיות", נושא שידיעתי בו מצטמצמת לערך בויקיפדיה שקראתי בחטף, וששייך למערכת הנושאים שהכי לא מעניינים אותי במדע הדתות בכלל ובעולם בפרט או להיפך. מצד שני, היה יופי של כיבוד. מסתבר ש'תקציב לכנס' כולל גם תקציב טייק-אווי מכובד לישיבות הועדה.
אחרי שחלקתי כאן את חרדת הבחינה שצצה ועלתה בי לגבי הקורס באנתרופולוגיה של הרפואה, אחלוק גם את שמחתי חסרת הפשרות: ראשית כל, מדובר בקורס החלומות שלי. מיעטתי מאוד לכתוב על זה כאן, אבל הנושא של בריאות ומחלה הוא נושא שנמצא בנפשי לגמרי, עמוס רגש באופן שכמעט מוציא אותי משיווי משקל. עוד אכתוב על זה באריכות כאן, אני בטוחה, אך בינתיים אסתפק בלומר שפרופסור קורמן המתוק בחר את החומרים הכי מרתקים, הכי ביקורתיים, הכי נוגעים בלב-ליבו של הסבל שאפשר היה לחשוב עליהם. עצם הבחירה לפתוח את הקורס בקריאת ספר זכרונותיה של בחורה חולת סרטן היא הצהרה אדירה, וכל-כך נכונה בעיני, שלחלוטין נותרתי נטולת מילים.
לכל אורך ההרצאה הראשונה ישבתי וחשבתי: 'הו, כמה חבל שאני לא אקח את הקורס הזה בגלל הבחינה הטפשית. אולי אקח אותו כשומעת חופשית? אבל אני לא ממש במצב שאני יכולה לוותר על נקודות זכות. הו, עולם מטופש!' ואז קורמן אמר: "אם יש פה דוקטורנטים - לצערי לא תוכלו לכתוב בחינה מפני שאת הבחינה קוראים עוזרי ההוראה שגם הם דוקטורנטים, וחוקי האוניברסיטה מאוד ברורים לגבי זה שאינכם יכולים לקבל הערכה על ידי מישהו מ'קבוצת השווים' שלכם. אם זה בסדר מצידכם, תכתבו עבודה במקום בחינה". הידד! תיכף רציתי לנשק אותו על שתי לחייו האדמדמות, ולזבוח זבח לכבוד החוקים הדרקוניים של האוניברסיטה.
כמו כן, את הקורס על רומא היהודית והנוצרית מעביר (יחד עם מנחתי השולטת והמותשת-תמיד) פרופסור גרג תכול-העין וטוב-המבע, שמלבד היותו פרופסור לתולדות הנצרות המוקדמת הוא גם כומר. צפיתי בו, בהתנהלותו לאורך השיעור, ונדמה היה לי שהבנתי טוב יותר את מקומו התרבותי של איש הכמורה בדמיון המערבי, כסוג של אייקון של סמכות שהיא מטיבה ומאיימת כאחד. כמו האבא, כמו הרופא, כמו שאמרה טורי איימוס:
but my priest says: you ain't saving no souls
my father said: you ain't making any money
my doctor said: you just took it to the limit
and here I stand with this sword in my hand.
וגם סוזן וגה כרכה את השניים יחד (עם עוד כמה) כסוג של פנטזיה - בשיר נפלא שבו היא מלהקת את הגבר (או הגברים?) שלה לתפקידים שונים בסרט של חייה:
If you were in my movie
I'd have you as the doctor
Small black bag
And a big black coat
I'd have you make a house call
To the woman
You could lay your
Diagnostic hand
Upon her belly and her throat
If you were in my movie
You could be the priest
Long black frock
White collar at the neck
You could come to the confession
You could give a girl a thrill
You could save her from her passion
Keep her body in check
כנראה שהתשוקה להיבדק, בגוף ובנפש, היא אחת התשוקות האנושיות (או הנשיות?) החזקות ביותר שיש.
ושוב, אני מוצתת ברצון לדבר ולכתוב עוד- אבל 100 עמודים של יוספוס פלביוס מחכים לי הלילה (אם כי אינני יכולה שלא לומר לעצמי: כאילו שאני לא יודעת איך המצור על ירושלים נגמר).
ובכל זאת, לסיום, אחד מרגעי הקסם שהחיים האקדמיים מציעים לך: לראות בחור בן 18 עם סקייטבורד ביד אחת ופלאפון ביד השניה משוטט בעצבנות במסדרונות המחלקה ושואל את החבר שלו:
dude, where the fuck is the Divine Good?
[מי שלא מאמין שאלו השמות שנותנים לקורסים כאן, מוזמן להווכח]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
