"בסוף היום השלישי, הכאב מתחיל לפזר את הערפל. הכאב הוא שאגה עמומה וקבועה, כמו מפל בגובה אלף רגל הנשמע ממרחק, כמו שריפה ביער, בעומק העצם, רועם, במרכז הגוף. כאב שלאחר ניתוח: הגוף מתעורר, זוכר את האלימות. כמה ארוך-טווח הוא הזיכרון של הגוף? אני נראית כאילו נדרסתי על ידי משאית. עוד לא ראיתי את הפצע עצמו. חבורות אדומות-סגולות איומות מקיפות את החתך, כמה ארוך-טווח הוא הזיכרון של הגוף? אילולא היה חתך, אילולא היה פצע, אם כל העדויות היו נעלמות והגוף היה חוזר לקימוריו הישנים, המתוקים, האם עדיין הייתי שומרת את הזיכרון בתוך עצמותי, נושאת אותו תמיד, את המעשה הפראי כל-כך עד ששום חומר-הרדמה לא מונע את הידיעה אודותיו? בלחישה, בהמיית הדם, המידע זורם אל תוך החלומות שלי.
(Jean Stuart, The Body's Memory).
יש קטע מצמרר בסרט המעולה 'המכשפות מאיסטוויק' שבו כל אחת מהנשים מספרת מה הדבר שהכי מפחיד אותה. אלכסנדרה אומרת שאלו נחשים; ג'יין אומרת שזו ההזדקנות, וסוקי (התפקיד האולטימטיבי של מישל פייפר בכל הזמנים, אם תשאלו אותי) אומרת שהדבר שהכי מפחיד אותה הוא כאב.
אני עם סוקי. ואני מוסיפה לכאב גם את המחלה.
בתור מי שמעולם לא חוותה (נקישות פראיות על עצים כאן) כאב או מחלה קשים, הפחד שלי מהם הוא אולי הדבר הכי עמוק שמלווה אותי כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי. עוד כילדה, ברגעים המתוקים לפני בוא השינה, כולי מתענגת על הגוף הזה - השבע, הנקי, השלו, שעוד רגע יצלול לתוך עומק השינה - ויודעת שבתוכו חבוי האויב הכי נורא שלי. שהגוף הנאמן שלי הוא נאמן רק למראית-עין, ובכל רגע נתון הוא יכול לבגוד את בגידתו, לחתוך אותי מהחיים שלי, מעצמי.
הגוף היה בשבילי העלבון האולטימטיבי; תזכורת חד משמעית לגבולות של מה שניסיתי נואשות להיות. תקופה מסויימת שנאתי אותו כי הוא אילץ אותי לבוא במגע פיזי עם העולם (למשל, לגעת בדברים שאנשים אחרים נגעו בהם - בגיל 13 זה נראה לי כמו הדבר הכי מזהם שיש). בתקופות אחרות פשוט התייחסתי אליו בסוג של בוז (גוש נחות שכמוך!), עם הזמן ובעמל רב אני לומדת לחיות איתו ולחבב אותו ולהנות ממנו - ועדיין, לרגע לא מפסיקה לפחד ממנו, מהסבל שהוא מסוגל לעולל לי.
הפחד שלי מכאב וממחלה, פנים רבות לו. יש את הפחד הגופני הטהור, הפחד מהסבל; יש את הפחד מאובדן-החיים הרגילים והיכולות והקצב והרצונות; אבל מכיוון שעולם החולי הוא כפי שהוא, יש גם את הפחד מרופאים (שהוא, אם אני משחזרת את ילדותי, קדם לכל האחרים בזמן) - הפחד להיות אובייקט. הפחד להיעלם כאדם, הפחד להפוך לבשר שהופכים אותו, צולים אותו, חותכים אותו, ומתעלמים ממה שיש לו להגיד, מהמחשבות שלו, מהתחושות שלו. כי כן, אין מה לעשות, בעולמה של הרפואה המערבית החוויה הסובייקטיבית של ה'חולה' היא במקרה הטוב מקור מוגבל לאינפורמציה, ובמקרה הרע - משהו בלתי-אמין שרצוי להתעלם ממנו. ידיד שלמד רפואה חלק איתי פעם את הקוד 'פסיו-בליט סינדרום' שרופאים משתמשים בו כדי לדווח אחד לשני על חולה ניג'ס שכדאי להשתיק בזריזות. 'פסיו בליט' ברוסית זה 'הכל כואב'. במילים אחרות, ברגע שמישהו אומר שהכל כואב לו הוא מוגדר כמישהו שמה שיש לו להגיד לא מעניין אותנו.
במאמר שקראתי השבוע מופיע התיאור הקולע הבא: רופא מנסה להקשיב לריאות של החולה והחולה מנסה לשאול אותו שאלה באותו זמן, בתגובה אומר הרופא: I can't hear while I'm listening. משפט שמתמצת הכל: עבור הרופא, 'להקשיב' זה להקשיב לאימפירי, לאובייקטיבי, והרעש ברקע הוא מה שיש לחולה להגיד, אם בכלל.
וזו האימה האולטימטיבית שלי. האימה להיות רק-גוף. ובגלל שהאימה הזו כל-כך נוכחת, אני נוטה לתעב אותו, שבסופו של דבר, אני יודעת, יחליט בשבילי הכל.
לפני יותר מעשר שנים התפרסמה פואמה ארוכה של משוררת בשם איילת גורנר בשם 'מכתבים לרופא'. מספר הפעמים שקראתי אותה (בדרך כלל בקול רם, ביראת קודש) הוא לבטח תלת ספרתי. אין לי אותה איתי כאן, אבל אני זוכרת אותה לא כמי שלמדה אותה בעל-פה מרוב קריאות אלא כמי שהמילים מדברות מתוך נקבוביות העור שלה. המילים האלו הפכו להיות לגמרי חלק מהדי.אנ.איי שלי.
הפואמה, כשמה כן היא, אוסף של מכתבים קצרים שנכתבים בחיי יום-יום של בית-חולים, של אישה לרופא המטפל בה. הרופא הוא לא נמען אמיתי של המכתבים; למעשה הנושא של המכתבים הוא במידה רבה כמה הוא לא-נמען, כמה הוא לא-אמיתי. אני קוראת אותם כניסיון להישאר היא, לכונן ולשמר בכוח את מה שהיא מכנה בשיר "אֲנִיוּתִי", בין היתר על ידי סוג של אירוניה דקה שדרכה היא אומרת לרופא שלה: לא רק שאתה לא יודע עלי שום דבר, אני זו שמסתכלת עליך קצת בחמלה, רואה אותך בקוצר-ידך, בבהלה שלך ממני, בחוסר היכולת שלך לגעת בי באמת. אתה יכול לגעת בטחול ובכבד שלי, למשש לי את האיברים הכי פנימיים, אבל אותי לא תוכל לדעת.
החלק הראשון של השיר נקרא 'אנמנזיס' (בשפה הרפואית, הדיווח הסובייקטיבי של החולה לרופאו), והוא מתחיל כך: (אני מצטטת מהדי.אנ.איי, אז הדיוק לא מובטח)
"דוקטור יקר,
בקיץ שמחים כל תחלואי.
התוכל לעזור לי בכך? התוכל לנקום בטמפרטורות?
קורא אתה את הדברים וסבור שדעתי נטרפת.
אל בדאגה, כוחי בחולשתי. אל בדאגה.
זה שעשוע שאני המצאתי, ובו אני נותנת את זמני:
במחטים דוקרת ואז נפעמת
מיופיו של דם.
"כוחי בחולשתי" הוא אולי המפתח. בסיפור שנרקם בשיר הזה, הדוברת בטוחה שהרופא תלוי בתלות שלה בו; המחלה הופכת להיות עבורה מקור כוח של שליטה במי שמטפל בה - היא מודעת, כמובן, לזה שזו אשליה, אבל מתעקשת עליה:
"אינני מבינה כיצד כבודו יכול לשאת את הימים בהעדרי.
האם אינו זוכר כיצד אני נותנת לו חיים?
האם אינו שומר לי גדם מהמהם במקומות אשר נקרעתי מבשרו?
מדוע לא יבכה כבודו מכאבים?
מדוע לא יפער את חולצתו ויווכח בהקרע ליבו?
הנקודה שהכי צרבה אותי בפואמה הזו היא השפה המאוד-מאוד גבוהה ומתוחכמת שבה היא נכתבת. זה יותר מסתם סגנון של משוררת, אני חושבת. באחד הבתים היא מדברת מפורשות על זה שהיא עייפה מלחפש מילים יפות; הניסיון לשמור על השפה כהגנה מפני אובדן האני הוא משהו שאני מכירה מאוד מקרוב. באותן תקופות חשוכות בנעורי הייתי עסוקה מאוד בלקיים לעצמי יקום-שפה בטוח, להרגיש איך המילים הגבוהות והמעודנות שומרות עלי מלהזדהם, מלהפוך להיות רק-גוף.
הדבר שבעזרתו אני, באיטיות מרובה, מתיידדת עם הגוף הוא דווקא, כמו שקורה לי בדרך כלל, האקדמיה. לפני ארבע שנים בערך חשבתי שזה בעצם הנושא שהייתי הכי רוצה לעסוק בו, לכתוב עליו, לפלח אותו. לראות איך אנשים בתקופות שונות בזמנים שונים, דיברו על החוויה הזו של להיות-גוף, פענחו את הבושה והאימה והגועל והחדווה והכאב והסבל והעונג שכרוכים בכך. לקח לי עוד שלוש שנים להחליט לממש את ההחלטה הזו, למצוא את האישה שתוכל לאפשר לי את הלמידה הזו, לנסוע לחצי השני של העולם, ולמצוא את עצמי, סוף סוף, נוגעת בזה, חופרת בזה, קוראת על זה, הייתי כמעט מדברת על זה במונחים של גאולה אלמלא זה היה לגמרי כה בלתי מתאים בהקשר הכה אנטי-הירואי הנוכחי.
חשוב לי לומר את זה, מכיוון שיש בעולמנו אפלייה מאוד בלתי ראויה בין הרגשי והשכלי במה שנוגע לתהליכים נפשיים לטובת הראשון. כפי שכבר כתבתי כאן, הפסיכולוגיה (או, נכון יותר, הפסיכותרפיה) מציגה בכללה עמדה לפיה דברים משמעותיים צריכים להחוות ולעבור עיבוד דרך הרגש, ולנסות לנתח אותם או או להבין אותם באופן שכלתני זה סוג של מנגנון הגנה, בריחה, משהו שצריך ללמוד להשתחרר ממנו. ובכן, שילכו להזדיין, צר לי. ארבע שנות טיפול פסיכולוגי לא שחררו אותי כהוא זה מהקיפאון הגופני ושנאת-הגוף שהייתי שרויה בהם כמו שקריאה וכתיבה על הנושא בשנים האחרונות, בעיקר בחצי השנה האחרונה, עשו זאת. בכלל, הייתי אומרת שאם ההגנה שלי על עצמי התאפשרה בעבר דרך המילים היפות והגבוהות, היום עלי להכיר טובה בעיקר לסימני הציטוט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
