יש כאן בחור אחד, לצורך העניין נכנה אותו ג'יימס מדיסון, כמו הנשיא הרביעי של ארצות הברית. ג'יימס מדיסון הוא אדם נחמד ונעים ביותר, חכם וצנוע, כלל לא מכוער ומריח למופת. נוסף על כך, וזה ניכר, הוא גם ביישן וגמלוני משהו, כאילו הוא לא בטוח איך לארגן את עצמו - איברים, מילים ומחשבות - באותו זמן, אבל באופן מעורר חיבה.
קשה לי לומר שמהרגע הראשון הייתי מוקסמת מג'יימס מדיסון או שניצני התאהבות מסוג כלשהו התלבלבו בי כלפיו. כשהכרתי אותו הייתי רובי וכולי נתונה באהבה אחרת, שאחריה לא חשבתי שבכלל יש סיכוי להרגיש משהו מסדר גודל כלשהוא אי-פעם. אבל כשהתחלתי להתרפא מהאהבה ההיא, ולהרים את עיני אל מה שהסתמן כאופק האפשרי של 'החיים אחרי', ג'יימס מדיסון היה הדבר הראשון שראיתי. הוא היה נוכחות נעימה ואוהדת, ונדמה היה לי שהוא מחבב אותי למדי, ואני אפילו מזיזה ריס או שניים בהווייתו הגופנית, כפי שהוא מזיז בשלי. הוא עמד שם כמו ירח עגול של אמצע החודש, אופציית ה-life after love שלי: העולם עוד לא תם ויש מי שיכול להיות מקור של שמחה והתרגשות וחדוות-הגוף. לא חשבתי שהוא יהיה הנפש התאומה שלי, לא חשבתי שתהייה כאן להבת-אש רגשית; ראיתי אותו כאחד מהעומדים בשער של החיים החדשים בעולם החדש. שמו הנשיאותי, מוצאו הוואספי, היותו כל-כך רחוק מהעולם שממנו באתי היו יתרונו הגדול: מה שלא יהיה איתו, חשבתי, זה יהיה חדש לגמרי, ושום שפת-אהבה ותיקה לא תתערבב כאן ותעורר זכרונות וערגונות ישנים.
זה היה לפני חודשיים בערך, ואז החל תהליך איטי של פלירטוט הדדי שלא ממש התקדם לשום מקום. נדמה לי ששנינו ידענו שהצד השני אינו אדיש, ושנינו לא ידענו את מידת חוסר-האדישות המדוייקת. היו גישושים ראשוניים, כמעט ילדותיים, היה ערב אחד שבו אני הרגשתי אדוות קלות-שבקלות של חשמל, ואולי גם הוא - אבל לא קרה יותר מזה. אני מצידי החלטתי שביחס למשהו שתפקידו לבשר את השמחה שעוד אפשרית בחיים נדרשת כאן הרבה יותר מדי עבודה ומערכת שיקולים זהירה של 'אל תבהילי אותו' ממה שראוי, ולבסוף, לפני כמה ימים, משראיתי שהוא לא עושה שום דבר כדי להזיז אותנו מהשלולית הסתמית של הגישוש - נמאס לי. אחת משתיים, אמרתי. או שהוא לא רוצה מספיק (ובמקרה הזה אני נעלבת), או שהוא רוצה אבל מתוסבך מכדי לפעול (ובמקרה הזה, מה לי להכניס ראשי לעולמו המתוסבך?). כך או כך, מוטב לרדת מכל העניין.
ומאז שהחלטתי כך שורה עלי רוח דכדוך-מה. זה לא דכדוך קשה מנשוא, ממש לא, ולשמחתי תחילת הלימודים מציפה אותי בשמחות יומיום ועבודה אחרות, אבל כן, אני מרגישה שאבד לי משהו. לא ג'יימס מדיסון אבד לי; אותו מעולם לא היה כדי שאאבד אותו, ואני אפילו לא מכירה אותו מספיק כדי לומר אם אכן מדובר באבידה (אגב, יצויין ששום דבר לא השתנה בינינו רשמית; השינוי היחיד שהיה התרחש במערך ציפיותי ותקוותי המנטאלי). תחילה חשבתי שמה שאבד לי הוא התקווה שאולי עוד תהיה אהבה אחרת, בבחינת אם-לא-עכשיו-לעולם-לא, אבל גם זה (למרות שאי אפשר להכחיש את החרדה הקלה הזו) לא העניין עצמו. מה שאבד לי הוא העין המדומיינת שלו בתור הקהל שלי.
זה מוזר, וזה חלק כל-כך יסודי בי שאני כמעט שוכחת את קיומו, אבל קשה לי מאוד להתנהל בלי נקודת-ארכימדס חיצונית כלשהיא, מישהו שאני מגייסת כצופה בי. הוא אדם חיצוני לי, אבל הוא מוכל בתוכי ומשאיל לי את העין שלו כדי שארגיש יפה, חכמה, מושכת ומקסימה. כשאני מסתכלת במראה - זה דרך העיניים שלו. כשאני מדברת בשיעור - זה דרך העיניים שלו. כשאני הופכת בוירטואוזיות את הקציצות במחבת, גם זה דרך העיניים שלו. ככה אני, מאז שאני זוכרת את עצמי. להתאהב, בשבילי, ואפילו להתחיל לפתח ניצני-התאהבות כמו כאן, זה לאמץ מישהו בתור העין שלי.
יש אנשים שכשהם מדברים בפומבי הדבר האחרון שהם רוצים זה מישהו שמכיר אותם בקהל. אצלי זה בדיוק ההיפך: תמיד עודדתי את חברי ואהובי לבוא לשיעורים שלי, יודעת שהמבט שלהם יוציא ממני את הדברים הכי טובים. העין הצופיה היא העין השומרת שלי, היא זו שנותנת לי משמעות והגנה. וכאן, אפילו ג'יימס מדיסון, שאני יודעת עליו מעט כל-כך, והוא כנראה יודע עלי פחות, הצליח לתפקד בתור העין הטובה שלי. שערו בנפשכם שאפילו ביקשתי ממנו לקרוא עבודה שלי - כביכול כדי שיעבור על האנגלית, אבל בעצם כדי שיספק לי באופן קונקרטי את המבט שבו חשקתי.
עם אובדן הפוטנציאל שהוא היה (או: עם ההחלטה שלי בדבר אובדן הפוטנציאל שהוא), איבדתי את העין שלו, ואין עדיין עין אחרת מלבד זו שלי, שלא מצליחה לגמרי במילוי הצורך העמוק הזה. כדברי השיר: 'צופיה העין/בוכיה העין/ ומחכה העין/ לעין השניה'.
כתבתי כאן 'עין טובה' ונזכרתי במשנה ממסכת אבות (ב, ט) שבה מוזכר הביטוי הזה. רבן יוחנן בן זכאי שואל 'איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם' ותלמידיו נותנים מבחר תשובות. רבי אליעזר אומר :'עין טובה'. בדקתי את הפירושים לביטוי: חלק מהפרשנים אומרים ש'עין טובה' זה לשמוח במה שיש לך, וחלקם אומרים שזה לשמוח במה שיש לאחרים (בניגוד ל'עין רעה' שזה ניסיון לפגוע באחר). כנראה שבעולם שלי, 'העין הטובה' עוזרת לי לשמוח במה שיש לי, אבל לשם כך אני חייבת את מבטו האוהב של מי שבשבילו אני האחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
