רק שבוע? אני מרגישה כאילו נעדרתי חודשים.
היתה עבודה אינטנסיבית, איסוף חומר קדחתני לקראת שתי עבודות סיום קורס (טיבה של מערכת הרבעונים היא שמתחילים לעבוד על עבודות הסיום בשבוע השני ללימודים) - אחת על הדימוי התרבותי של היהודים כמכוערים (לכבודה רכשתי ספר פנטסטי לגמרי בשם The history of ugliness) ועל על הנושא החביב עלי משכבר, מחלות מעיים, היו חובות אדמיניסטרטיביים וחובות קולגיאליים, וגולת הכותרת - ביקור הדוב המלכותי! ביורן ביקר אותי ליומיים וחצי דחוסים אך מלאי כל טוב.
היו גם תהפוכות נפש, וסערות-לב, וביומיים האחרונים יורד גשם ללא הפסקה - וביומיים האחרונים, מאז שהדוב עזב, גם נמיכות רוח הגובלת בבאסה של ממש. ובחלקה, לא כולה, אבל בחלקה, היא נובעת בדיוק מן ההיפך של מה שכתבתי עליו בפוסט האחרון - מהעין הרעה.
הידיעה שיש מישהו, בעיקר אם זה מישהו שאת רוחשת לו הערכה, שמסתכל בך ורואה בבהירות צלולה את הפגמים, את כל מה שרע ומכוער, את כל המקומות שבהם את מביכה את עצמך, עושה צחוק מעצמך, מעצבנת, מטופשת, חלשה ומתישה - היא ידיעה שהופכת אותך לעכביש קטן ומבועת הלכוד בקורים של עצמו. אפילו אם, נניח, אותו מישהו רואה בך גם דברים טובים; עצם העובדה שעינו פקוחה לזהות אותך בכיעורך, בעיקר במה שלא רק הוא, אלא גם את, תופסת ככיעורך - די בה כדי להפוך את כל המראות למפלצות אכזריות, פוערות את פיהן לבלוע אותך.
הרגע הכי בהיר, הכי טוטאלי שבו עמדתי מול העין הרעה בטהרתה היה עם הבוסית שלי בסטוקהולם ביום העבודה האחרון שלי. מדוע היא מצאה לנכון לומר לי את הדברים האלו ביודעה שהיא ממילא לא תראה אותי יותר לעולם - שאלה בפני עצמה היא. אבל אני ישבתי מולה, מצפה למילים חמימות חסרות-משמעות בדבר כמה יפה עבדתי ואיזה חביבה הייתי, והיא פתחה את פיה והחלה למנות את כל האופנים שבהם ביזיתי את עצמי, מעלתי בתפקידי, הייתי ילדותית, פזיזה, חסרת-אחריות. היא לא מנתה תכונות, היא מנתה אירועים. כולם היו מהשבועיים האחרונים. כאילו היא התחילה בשלב כלשהוא - מאוחר, ללא ספק - לנהל רישום מדוייק: להתבונן בי בכל אירוע ואירוע, מתבוננת בי דרך אותה 'עין רעה' - העין המחפשת את הפגום, את המגעיל. במילותיה של אלונה קמחי, "את הפצעונים הקטנים, את הנקודות השחורות על האפים, את שער הנחיריים, שרידי השעווה באזניים, שרידי המזון שנתקעו בין השיניים". במקרה הזה, אלו היו המקבילות הלא-פיזיות של הפגמים: בדיחות שלא הצחיקו, דיבור בקול רם מדי, מחוות גוף מוגזמות, ציניות לא במקומה, מה שתרצו. רשימה ארוכה. כל הרגעים שאת מעט נבוכה מהם בשעתם, אבל אומרת לעצמך: יאללה, שטויות, מי שם לב.
ובפנייה לשכיות חמדה תרבותיות אחרות - כל-כך הרבה רעש נעשה סביב הזיון המטומטם של רוס עם הבחורה ההיא מחנות הצילום, ושאלת ה-we were on a break הנצחית. מעטים זוכרים את הדבר הקודם שבגינו רייצ'ל החליטה שהיא לא יכולה להיות עם רוס, שהוא, בעיני, כבד ונורא ומחריד פי אלף - הרשימה שהוא הכין שבה מנה את תכונותיה הנכספות לעומת תכונותיה השליליות כדי להחליט אם שווה לו להיות איתה.
רוס לא הבין למה היא נפגעה כל-כך מהרשימה ה'שלילית' אם היתה גם רשימה 'חיובית' והרשימה החיובית היא שבסוף הכריעה את הכף. אבל רייצ'ל אמרה לו את זה כל-כך מדוייק:
RACH: Imagine the worst things you think about yourself. Now, how would you feel if the one person that you trusted the most in the world not only thinks them too, but actually uses them as reasons not to be with you.
ROSS: No, but, but I wanna be with you in spite of all those things.
RACH: Oh, well, that's, that's mighty big of you, Ross.
ROSS: You know what? You know what? If, things were the other way around, there's nothing you could put on a list that would ever make me not want to be with you.
RACH: Well, then, I guess that's the difference between us. See, I'd never make a list.
רייצ'ל כל-כך צודקת. אמנם הסיטואציה שהיא מתארת לא בדיוק הולמת סיטואציות כמו זו עם הבוסית המתוארת לעיל, אבל לב העניין זהה: הדבר הכי נורא שאפשר לעשות למישהו הוא לחשוף במיומנות את כל הדברים המכוערים בו, להפעיל עליו את הסוג הזה של המבט שמחפש פגמים. וכן, לאהוב מישהו, אני מאמינה, זה לא לערוך עליו רשימות. לא לחשוב בכלל שהרשימה אפשרית, שהיא מתקבלת על הדעת.
וזה מחזיר אותו לפוסט של לי שבו היא הכריזה קבל עם ועדה שהיא לא אוהבת ביקורת, ולא 'לא אוהבת ביקורת' במובן של חוסר הנעימות שהיא גורמת, אלא במובן הרחב הרבה יותר: היא לא אוהבת את המקום שממנו אנשים מעבירים ביקורת ולא אוהבת את הקונבנציה התרבותית לפיה ביקורת היא משהו שאמור לקדם את ההתפתחות שלך כאדם או משהו מעין זה. אותה בוסית היתה הדוגמה האולטימטיבית לזה, מכיוון שהיא העבירה עלי את הביקורת ההיא מתוך ידיעה גמורה שמאוחר לי מדי לעשות משהו איתה, לשנות את דרכי באיזו שהיא צורה. היא אמרה לי את הדברים - לפי הודאתה - כדי לפרוק אותם מעל ליבה וזהו. עלי להודות שזה דבר נתעב בעיני. אני מעדיפה חביבות מזוייפת על כנות מגעילה בכל עת. האותנטיות, הישירות והכנות אינן מהוות הצדקה בעולמי כשהן יכולות רק לפגוע.
אבל גם קונספט הביקורת ה'בונה' אינו חביב עלי. אני יכולה לקבל אותו (אם כי לא בהתלהבות, כמובן) על עבודה, הרצאה, מאמר - אבל אני קטיגורית לא רוצה לקבל אותו כשמדובר בעצם יישותי. אם אתם אוהבים אותי, אני אומרת לעצמי, אתם לא אמורים להיות עסוקים במה לא בסדר אצלי. מובן שיש אי-הבנות, כעסים, אכזבות. אני מבינה שצריך לדבר עליהם. אבל להביט בי במבט 'קטיגורי' - לא רוצה. אין לי מה להפיק ממנו, ואין לי רצון באנשים שזה סוג המבט שהם חשים צורך להפעיל עלי, במקרה או בכוונה, בצחוק או ברצינות.
אשוב בקרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
