חוץ מחבילה של 'טעמי' שכבר חוסלה בדקדקנות (הופל האולטימטיבי, היה ונשאר), הביא איתו ביורן שבא לבקר גם את ספרו של חנוך דאום, 'אלוהים לא מרשה'. השילוב של של השניים, הספר והחטיף, הזכיר לי את דבריה של הנזירה תיאודורה ב'מישהו לרוץ איתו' כשהיא ממליצה לאסף לאכול מן הענבים המתוקים לפני שהיא מספרת לו את סיפור חייה 'כי עכשיו הוא יהיה מר מאוד, הסיפור'. אלוהים שלא מרשה יודע, שכל השוקולד שבעולם לא ימתיק את הספר הזה.
לא קראתי את כולו עדיין. אני לוקחת אותו במנות קטנות וזהירות - יותר מדי עמודים בו מקבילים לשכיבה ממושכת מתחת למכבש. קשה גם לומר שמדובר ביצירה ספרותית מרהיבה: זה יותר דומה לעמידה מצמררת מול אדם שמקלף מעצמו אפידרמיס ועור בלי עכבות, וטובל כולו, בלי רחמים בבריכה של יגון וכאב וזעקה. ערך הקריאה כשלעצמה, כחוויה תרבותית או אינטלקטואלית או מה שזה לא יהיה שמצפים מקריאה, כמעט לא קיים. להכנס לספר הזה זה לעמוד חזיתית, בלי שום מיסוך, מול הדבר הנורא שנקרא 'נעורים', לטבול את הידיים עמוק בתוך הזרע והדמעות. אני עדיין לא בטוחה שאני רוצה או יכולה לעשות את זה.
אני מדברת יותר על החלק הראשון של הספר, ה'מכתב לאבא', מאשר על החלקים האחרים, שהוא גם החזק והמצמרר ביותר. אני לא יודעת אם האלוזיה לקפקא מכוונת; אבל נראה לי שמאז קפקא הרעיון של 'המכתב לאבא' שכל אחד מאיתנו סוחב בתוכו, כתב האהבה והאשמה שמכיל בתוכו גם את התמלול של החוויות האילמות של הילדות והנעורים, הוא משהו שרבים מקווים, יום אחד לכתוב. אחדים גם כותבים. אני (במקרה שלי דווקא היה מדובר יותר ב'מכתב לאמא') - לא כתבתי. והחלטתי באופן מודע יום אחד שגם לא אכתוב.
בגיל 22 הרגשתי - אולי בדומה לחנוך דאום, למרות הרקע השונה לגמרי-לגמרי שלנו - שאני חייבת לזעוק את סיפור הנעורים המיוסרים שלי. הרגשתי אז מקולקלת ללא תקנה, ערימה של שברים על שברים; הסתכלתי על כל-חיי-עד-כה כמסכת יגונות אחת גדולה. הרגשתי שצברתי כמות כזו של כאב שאני חייבת להפוך אותה לנרטיב. בעיקר, בגיל שלוש-עשרה בערך היתה לי אפיזודה לא מאוד ארוכה אך מאוד משמעותית של מה שמכונה בעגה המקצועית 'נוירוזה כפייתית' שהרגשתי שמעולם לא נתנו לה את הכבוד המגיע לה, ואני מצידי הייתי משוכנעת בקיומה של 'הפסיכית שבפנים',שהאפיזודה הזו היא-היא הרגע של הכנות שהעיד יותר מכל על שנות הכביכול-נורמליות שקדמו לה ושבאו אחריה.
והלכתי לטיפול פסיכולוגי, ובמשך קרוב לשנתיים שחזרתי את הכל בצבעים קודרים וחמורים, מציירת לעצמי ביוגרפיה (מחומרים אמיתיים, בגדול) במכחול טבול ב'הוי-כמה-היה-נורא', ודרשתי מבני משפחתי (בדרגות משתנות של אינטנסיביות) להודות שאכן היה נורא, וסיפרתי למי שהיה מוכן לשמוע - באקט מובהק של יצירת סיפור-חיים קוהרנטי שיתן משמעות ותוכן - על היסודיות שבה דפקו אותי ודפקתי את עצמי.
ויום אחד, כמו - כדימוי האהוב עלי - בציור של אשר, פתאום השתנתה כל התמונה. פתאום חשבתי שכל הסיפור הזה שסיפרתי מוגזם וקיצוני ומתעלם לגמרי מן העובדה שבסך הכל זכיתי בהורים די נפלאים, למרות חולשותיהם הרבות, שאהבו אותי ואפשרו לי במידה לגמרי לא מבוטלת, גם כשזה לא היה להם קל, להיות מה שאני. שזוועות הנעורים שלי לא היו נורא שונות מזוועות-נעורים של רבים וטובים (מאוד), ויאללה-תירגעי-כבר עם ההתבכיינות, וברוך השם הם חלפו, ושבכלל לא יצאתי רע כל-כך, והיה לי הרבה מזל, והאפיזודה ההיא, שמסגרה ונתנה משמעות לכל הפכה להיות רגע-שפל שאין להכחישו, אבל שעקבותיו בכל זאת, במידה רבה, נעלמו - ויכולתי להיות שמחה ולאהוב את החיים ואת עצמי (שבה בהחלט הייתי משוכנעת אז) היא לא למרות הכל אלא גם ובעיקר בגללו. וזו, פחות או יותר, עמדתי עד היום. חשוב לי לומר שאין כאן 'השלמה' (דהיינו 'באמת היה נורא ואיום אבל היום אני בסדר עם זה') אלא סוג של היפוך היחסים בין העיקר והטפל, בין המרכז והפריפריה.
כשאני מנסה להסביר לעצמי את המהפך הזה, אני חושבת שהוא היה מורכב מכמה דברים. ראשית כל, בפשטות - מיציתי. זה היה כמו לכתוב את אותו ספר בפעם העשרים. זה היה סיפור שתחזוקתו תבעה מאמץ, כי נדרש סוג של כעס ועלבון מתמידים כדי ללבות אותו, ובאיזה שהוא שלב התחזוקה לא היתה שווה יותר את המחיר הרגשי של הכעס והיגון. שנית, אני זוכרת בבהירות אשה אחת שעבדה איתי, היא היתה אז בת חמישים ועדיין דברה בלהט ובכעס על עוולות ילדותה והדברים הנוראיים שהוריה עשו לה, ואני חשבתי אז: אני לא רוצה להיות ככה. אבל שלישית, וחשוב מכל - לא היתה שום גאולה בכעס, לא לי ולא לאחרים. המחשבה שאם רק כולנו נכיר באמת היא תוציאנו לחירות, כדברי יוחנן המטביל, התבררו כבולשיט מוחלט שאינו יפה אלא לקליניקה המטופחת. לא היה ב'אמת' שהכרזתי עליה אז שום דבר משחרר. נהפוך הוא. ומרגע שהבנתי שאין לאן ללכת עם זה, הלכתי למקום אחר, ואני חייבת להודות שאני הרבה יותר מאושרת כך. אולי יהיה מי שיקרא לזה הדחקה; אין לי בעיה עם זה. הדחקה היא מנגנון הגנה, ומנגנון הגנה, כשמו כן הוא, נועד להגן. ואני בסדר עם להיות מוגנת.
ההתמודדות עם הספר של חנוך דאום היא עבורי התמודדות עם השביל שהחלטתי לזנוח, השביל שהוגדר כפשטות כה קולעת על ידי אליס מילר כאבל של האדם על עצמו. אני קוראת וחושבת על זה שהחלטתי כמעט במודע להדיר כמויות כאלו של כאב ואבל-עצמי מחיי, ושהוא מכריח אותי, בסיפור החיים שלו, להתמודד איתם במערומיהם, וזה לא קל. אבל אני חושבת שזה כדאי, בכל זאת.
אני לגמרי מודעת לזה שהפוסטים שלי בזמן האחרון קודרים במיוחד ואני לא לגמרי בטוחה מדוע; יתכן שזה החורף ויתכן שזה סתם עומס הלימודים ויתכן שהם לא קודרים יותר מהרגיל כהוא זה. מכל מקום, למתעניינים: שלומי טוב, וה'עין הרעה' שביכיתי אמש היא לא רעה כלל והכל אי הבנה מטופשת, והשמש אמורה להגיע ביום שישי, כך אומרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
