בעודי מבעבעת בשלוליות הבוץ הגורמות לפאלו אלטו להראות כשכונת התקווה אחרי הגשם הראשון, ומבעבעת בתוך אלפי עמודי הקריאה, הופיעו ההורים שלי לביקור בן שבוע במקומותי. בל תהיה טעות, אני שמחה מאוד על הביקור שלהם, אבל אין להתעלם מן העובדה שזה כמו לעבוד בעבודה נוספת - לא מבחינה קונקרטית כמו מבחינה נפשית. אחרי שעתיים בחברתם אני עייפה, פיזית, כמו אחרי יום שלם של התרוצצויות ברחבי הספריה.
העסקה עם ההורים שלי (שמתקיימת זו השנה השניה - בשנה הקודמת הם ביקרו אותי בשוודיה) היא כזו: במשך שבוע הם מרעיפים עלי שפע תשומת לב, חום ואהבה, מתנות ומסעדות יוקרה (ואף מדלוורים את המתנות השוות ביותר שאחותי רכשה לי בטוב טעמה המהמם) - ואני בתמורה שומרת על שלוות נפש ורוח טובה נוכח הנטייה של אבא שלי להחליף 20 חדרים במלון עד שהוא מוצא את החדר שאי אפשר לשמוע בו את הציפור שמתחילה לזמר בצידה השני של העיר בארבע בבוקר, והנטייה של אמא שלי להביע את זעמה על גיליונות ה'סן פרנסיסקו כרוניקל' המתגלגלים בפתח הבניין שלי כי מנוייהם, שומו שמיים, לא טורחים לאסוף אותם מיד בשש בבוקר ביום שבת. לעיתים, כמובן, אני לא עומדת בהסדר שקבעתי לעצמי וכן מתפתה לומר משהו, למשל, כמו בדיאלוג הבא - כשהחבר של הורי שמתגורר כאן מציע להשאיל להם מכונית כדי שיוכלו להתנייד בקלות ממקום למקום במשך שהותם (לא נגענו):
אמא של מיק: איזה אוטו זה?
החבר: פורד.
אמא של מיק: אז אי אפשר. אני לא מוכנה לנסוע בפורד.
החבר: למה לא?
אמא של מיק: כי פורד היה אנטישמי.
מיק: אמא, באמת!
אמא של מיק: לא, ברצינות! זאת עובדה ידועה! הוא אחד מגדולי האנטישמיים...
מיק: אנחנו מדברים על אוטו! לא על להתחתן איתו! ואפילו לא על לקנות את האוטו, רק על לנסוע בו שבוע!
אמא של מיק: אני מאוד מצטערת. יש לי עקרונות.
מיק: זה נהדר שיש לך עקרונות, אבל לא חבל לבזבז אותם על מכוניות?
- ותוך כדי המשפט אני כבר מתחרטת: בשביל מה זה טוב, השיחה הזאת? היא רוצה עקרונות, שתהיה בריאה. שישכרו טויוטה במקום זה. מה אכפת לי. ברוך השם, לי אין עקרונות, או כמו שאומרים בפולנית 'אני רק רוצה שאתם תהיו שמחים'.
בכלל (ובכך, אני מניחה, יש המשך לפוסט הקודם) את מוזרויותיהם של הורי אפשר לראות או כקומדיה או כטרגדיה - ואני החלטתי ברגע נתון שאני בוחרת לראות בזה קומדיה. ובכל זאת, אני רושמת לעצמי פה ושם הערות לא-קומיות שאני מחליטה להניח בצד, אולי חוששת ממה שיתעורר אם אשקיע בהן מחשבה יתרה. למשל, כשאמא שלי רואה את ערימת הספרים שמונחת על השולחן שלי: Death in the ancient city, Infectious diseases in antiquity, Leprosy in the teachings of the church וכדומה ומפטירה - "טוב, מה אני אעשה שזה מה שאת אוהבת". מיד מתעורר סימן שאלה קטן: למה היא מרגישה כזו הסתייגות מזה שאני מתעסקת בדברים כאלו? האם זה קשור ליחס שלה לגוף? והאם דווקא בגלל זה הלכתי ללמוד את זה?
כשאני חושבת על למה אני בכל זאת מקפידה פה ושם להתעצבן, להתמרמר, להביט בהם במבט של 'הו, אתם אנשים מעייפים לפעמים' - למרות האהבה הבאמת עצומה - והבאמת הדדית - שבינינו, נדמה לי שזה בין היתר מתוך רצון לשמר את יחסי ההורים האחוזים-במציאות וביתם המתבגרת המרדנית (עאלק. מרדנית רק במילים, תאמינו לי) על מנת לא לאפשר מקום לסוג היחסים שלאט לאט מתחיל לחלחל לעולמנו, ויוסיף ויעשה זאת בקצב גובר בשנים הקרובות - היחס בין ההורים המזדקנים, הנעשים יותר ויותר קשורים לביתם ומיטתם והרגליהם, וביתם שכבר מרגישה בת בית בעולם בזכות עצמה, ואפילו נפגשת פה ושם במידת-מה של חוסר סבלנות עם ההרגלים הנוקשים והצרכים ההולכים וגדלים, של הוריה. אני לא יודעת איך מודים בקיומו של הרגע הזה בלי להרגיש ערעור מהותי, אני חושבת ששלושתינו - גם אני וגם הם - עוד זקוקים לכמה רגעי חסד של הם-הגדולים ואני-הקטנה לפני שזה מתחיל להתהפך לנו. האמת, ברגעים האלו, אני שמחה שלאמא שלי עדיין יש עקרונות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
