ובכן הענקתי נאום פרידה סוער לאומה שבו הודעתי חגיגית שאעלם מהבלוג חלקית לטובת לחץ העבודה. המון זמן זה החזיק, כמו שאתם רואים. ולא שעומס העבודה הצטמצם במשהו, אלא שסימפטום הפיל הלבן עבד כשעון שוויצרי: ברגע שהכרזתי רשמית על פסק זמן מהכתיבה החלו רשימות פוטנציאליות להתגלגל במוחי התשוש ללא הפוגה.משמעת עצמית אובר אלס? אז זהו, שלא.
אריאלה, החברותא שלי, שלפני זמן מה קוננתי על כך שלא ראיתי שהיא בהריון עד שהיתה בחודש השביעי - ילדה היום תינוקת ג'ינג'ית להדהים (כמו שני הוריה) שאפילו את תמונתה אני יכולה לצרף ללא קושי.
לא חשבתי שיגיע היום שאעטר את הבלוג הזה בתמונות של תינוקים. אני מפתיעה את עצמי, עלי להודות.
היא ילדה בבית, ולא בבית חולים, והתייחסה לכל העניין בקלילות שהיתה עולה לי על העצבים אלמלא לא היה באריאלה גרם של אמא-אדמה מהסוג שגורם לוריד ברקה שלי לקפץ אלא סתם העדר מוחלט של יכולת לדאוג.
ומשהו, לא יודעת מה, משהו לפת את הלב שלי בכף ידו, בעדינות אבל גם בתנועה מאוד מורגשת.
אני לא חושבת שזו התינוקת כשלעצמה. אודה על האמת, היכולת שלי להתרגש מילדים מוגבלת מאוד ודורשת בעיקר שאחבב מאוד מאוד את הוריהם כדי בכלל להפעיל את המתג. פרסומת לחיתולים לא עושות לי את זה. המחשבה על עצמי כהורה לא רק שלא מושכת אותי אלא כמעט מביאה אותי אל גבול החלחלה. אני קנאית מאוד לחיים שלי, לפרטיות שלי, לזמן שלי, לשליטה (מילת המפתח, ללא ספק) המוחלטת שאני זקוקה לה שהורות היא, לפי הבנתי, ההיפך הגמור שלה. אני לגמרי לא שם, במקום (מילה שנואה במיוחד) הזה של הכמיהה לילד. אולי פעם אהיה.
אני חושבת שהלפיתה היתה לא בגלל התינוקת אלא בגלל הרגע המושלם, הכמעט אשלייתי הזה, של משפחה. ככה, משפחה קלאסית כמו שמכרו לנו ב'מקראות ישראל': אבא אוהב את אמא, אמא אוהבת את אבא, ושניהם אוהבים את הילדים. כמה שנים אני כבר מיומנת בלפרק את המיתוס הזה לגזרים? להצהיר שהתא המשפחתי הקלאסי הוא פאתולוגי במהותו (ולא שצריך לבטל אותו, אבל בטח לא לעשות לו אידיאליזציה על פני צורות אחרות של חיים לבד/ הורות לבד/ זוגיות בלי ילדים וכו' וכו'), שכל הסיפור הזה של משפחות הוא דרך להחזיק נשים בתור עקרות-בית בפרברים?
ובכל זאת, לא יכולה שלא להזכר בקטע ההוא מ'כשהארי פגש את סאלי' שבו היא מספרת איך שיחקה עם הבת של החברה שלה אליס I spy
ופתאום הילדה אמרה I spy a family. כזה רגע היה לי היום.
אין שום דרך לקחת את זה למקום של 'כן, זה מה שאני רוצה'. כרגע מה שאני באמת רוצה הוא לצלוח את A theory of practice ולצאת מהרבעון הזה בשלום. אבל בתוך הגינה הזו של הידע והלמידה והשמחה וההנאה והאנשים החדשים וכו' צומח לו בשיטתיות העשב - הבכלל לא שוטה - של הלבד. בחודשים האחרונים, חוץ מלגדל קרום בתולין חדש, אני גם מגדלת תפיסה שלי את עצמי כמי שתחיה את שאר חייה פחות או יותר בסולו. אני לא מוכנה לראות בזה אסון או מחדל, ומתעקשת להביט אל האופציה הזו בעיניים פקוחות לגמרי. אני כמעט בת שלושים, תקועה באחד המקומות הכי פחות מוצלחים לאינטראקציה רומנטית עלי אדמות, את קריירת הבליינד-דייטים שלי סגרתי בגיל 25 וקשה לי לדמיין מצב שאהיה מוכנה לחזור לעיסוק המענה הזה, ובאופן כללי - זה ממש לא נורא. ברוך השם, החיים מלאים במספיק דברים מעניינים.
ובכל זאת. כמו שאמר פריור: I recognize the habit, ובכל זאת - פתאום רק צל צילה של מחשבה על להתאהב (רק המילה מביכה אותי, כאילו אחרי גיל 20 לא נאה יותר להשתמש בה) מעוררת בי כמיהה וגעגוע שאינם עולים בשום אופן בקנה אחד עם הפרסונה המפוכחת שאני מנסה לבנות לעצמי. הלידה של אריאלה והתינוקת הג'ינג'ית מצליחות לירות בי חץ, עדין-עדין, אבל מאוד מורגש. וה-Theory of practice נשאר סגור, מדגיש באירוניה מרושעת את הפער בין התיאוריה לפרקטיקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
