ראשית כל, WTF קטן:
"A habitus is a system of durable, transposable dispositions, structured structures predisposed to function as structuring structures, that is, as principles of the generation and structuring of practices and representations which can be objectively regulated and regular".
מתי ייכתב כבר הדוקטור סוס של הפוסט-סטרוקטורליזם? אין לי ספק שמי שהגה משפטים כמו
Gooey goo for chewy chewing, That's what that Goo-Goose is doing
יצליח להפיק משהו מ- structured structures predisposed to function as structuring structures. (אחר כך בדקתי, דרך אגב, וגיליתי כמובן שמישהו כבר כתב את הגרסה הדה-קונסטרוקטיביסטית של דוקטור סוס, כאן).
אבל ברצינות, התגובה שלי נוכח סגנון הכתיבה לעיל ודומיו, שמאופיינת בחוסר סבלנות וחוסר עידון ועמדה כללית 'של מה כתוב כאן? איך אפשר לקרוא את זה?' מזכירה לי תמיד קטע מהסימפסונס, שבו הומר פוגש במדען כלשהו, לא זוכרת מי, ואומר בבוז: Scientist... how come you managed to get to the moon but you didn't find a way to make my feet smell good?
הסיטואציה כמובן לא בדיוק זהה, אבל בחוסר היכולת המוחלט שלי להבין תיאוריה וביקורת הכתובות בשפה עמומה וחמקמקה כדלעיל, המיתרגמת בחיי היום-יום לא לתסכול שלי מעצמי כי אם לכעס ולתגובה של 'יאללה יאללה', בבחינת 'אם היה לכם משהו חשוב להגיד הייתם יכולים להגיד אותו בצורה פשוטה ונגישה', אני קצת הומר-סימפסונית, כלומר דורשת, כמו אמריקאית טובה, את המזון שלי מעובד להפליא, ורוצה בדיוק את הפרדת הרשויות שאותה כל-כך מתאמצים החבר'ה האלו לקעקע: שהשירה תהיה שירה ושהכתיבה האקדמית תהיה כתיבה אקדמית, ושהאחרונה תהיה בהירה, זורמת, נגישה ומשתפת פעולה. אני יודעת שרב.ים וטובים מתחלחלים מעמדתי הפלבאית, והאמת היא שגם אני הרגשתי אי נעימות גדולה ביחס אליה, לאמור, שאני הופכת את הקושי הפרטי שלי לאידאולוגיה, ושכנראה, כמו שחשדתי תמיד, אני אינטלקטואלית בינונית ומטה. אבל כאן מצאו לזה שם חדש: ניאו-הומניזם. אז למה לא?
תוספת מאוחרת: קראו, קראו את דבריה הנכוחים של זו ש. (תודה לאופה-עוגות-הכלה על ההפנייה). כל מילה נוספת מיותרת.
ובעניין אחר (אם כי איך שהוא הוא נראה לי לא לגמרי בלתי קשור):
ביום שישי, יום לפני שהורי הפליגו חזרה הביתה, ערכו החברים שלהם המתגוררים כאן ארוחת ערב מרובת משתתפים עבורם והזמינו מבחר מחבריהם הישראלים המתגוררים בסביבה. עלי לציין שמבחר כה דוחה של בני אדם לא ראיתי זה זמן רב. הגברים (כמו בסטריאוטיפ) היו וולגריים ובהמיים ("תגידי" צעק אלי אחד מקצה השולחן, "בתור מומחית ליהדות, מה את אומרת, דתיים נהנים מסקס?"); הנשים (כמו בסטריאוטיפ) היו קשקשניות וטרחניות ("ואיפה בעלך? אוי, אין לך בעל? יש לי מישהו נהדר לשדך לך. הוא היה בגולני"). הורי ישבו שם מכונסים בעצמם ומבוהלים כמו ג'ירפות בעדר פילים, או כל דימוי אחר שתבחרו (בתנאי שיכלול את אלמנט המבט-מגבוה). המארחים, שאינם ישראלים, כנראה הניחו (וזוהי הנחה רווחת, לצערי, במקומותינו) שישראלים הם כמו ילדים בני שנתיים: שים שניים מהם באותו ארגז חול והם כבר ימצאו איך לשחק ביחד.
היו לערב הזה שתי פנים מבחינתי. ראשית, היתה החוויה של לראות את הורי בתפקיד האאוט-סיידרים, בתפקיד הילדים שלא מצליחים להשתלב במשחק של האחרים - בדיוק כמוני, בילדותי הממושקפת. כבר כשראיתי את צבע הליפסטיק והסוודר של אחת האורחות ידעתי שאמא שלי, ששם התואר הראשון שלמדתי ממנה בענייני אופנה היה 'צועק' ('זה כל-כך צועק!' הוא העלבון האולטימטיבי לכל אביזר באשר הוא) תתקפל לתוך קונכייתה במיידי. אבא שלי בכלל רחוק מלהצטיין בסמול-טוק. דווקא מן הבחינה הזו, למרות שהערב היה לא נעים, חשתי קרבה טובה אליהם.
אבל הצד השני של העניין, ואין דרך לומר את זה בלי להשמע אכזרית ומגעילה, הוא חווית פער הדורות באשר היא. לשבת שם ולהביט על האוסף של בני השישים-ומשהו שבחדר, ולומר לעצמי: הוי, זקנים פאתטיים שכמוכם. כאמור, קשה להודות במחשבה הזו, אבל איפה אעשה את זה אם לא כאן?
כי הם עדיין מאמינים, החבר'ה האלו, שהם מנהלים את העולם (חשבתי לעצמי) - בעיקר הגברים שבהם. הם מתהלכים בו בשחצנות תרנגולית, בטוחים שכל בחורה בת 22 מתה לשכב איתם, בטוחים שמעיל העור החדש שקנו והלקסוס עם הגג הנפתח עושה אותם אטרקטיביים בטירוף. נוסעים שלוש פעמים בשנה לאירופה ומרגישים אנשי העולם הגדול, מחזיקים דירה ברמת אביב ונפגשים פעמיים בשנה עם החבר'ה מהמילואים ובטוחים שהם עדיין בגרעין עם צפצא וצווינג'י. כאלו הם גלי-הרשעות שחלפו בי בערב ההוא, שהיתרגמו, בסופו של דבר למילים: זמנכם עבר. כשקלטתי את זה הרגשתי כמעט מיתולוגית, כאילו אני חלק מהמאבק הנצחי של החדש בישן, שהוא, כנראה, מה שמניע את היקום. זה היה מוזר לאור הזיקנה המופלגת שאני מרגישה כאן לנוכח העובדה שהשולטים (והשולתים) בסביבת חיי הנוכחית הם בני 20, ולאור העובדה שאפילו, כפי שכתבתי לעיל, הכתיבה האקדמית ה'חדשה' נתפסת בעיני כ'חדשה מדי', כיותר-מדי-מסובכת-בשבילי.
בדיוק באותו יום נתנה לי ידידתי הסופרת את ספרה החדש, 'תמונות משפחה', המורכב משלוש נובלות. האמצעית שבהן (וגם המוצלחת ביותר, אני חושבת) מתארת בחור צעיר ששב לבקר בישראל אחרי תקופה ארוכה של מגורים בארצות הברית, ואת יחסיו עם שני הוריו הגרושים, שהם בערך בני שישים וחמש. האמא, אפשר לומר, השלימה עם זה ש'זמנה עבר'. היא חיה את חייה בעייפות גדולה, יודעת שלא מצפה לה יותר שום דבר, לא מנסה לשנות הרגלים ולא מנסה ליטול חלק יותר בעולם. האבא, לעומת זאת, הופך אחרי הגירושין את עורו לחלוטין, מחליט להתחיל בחיים חדשים: בגדים אופנתיים, נסיעות לחו"ל, קונצרטים, חברה חדשה, אוטו חדש. הבחור, שדרך עיניו מסופר הסיפור, מיטלטל בין הגועל שלו ממנה והגועל שלו ממנו. רחוב ללא מוצא, הזיקנה הזו: אין שום דרך לעשות את זה בצורה מכובדת. פאתטי תהיה אם תנסה לחיות אותה בעניין ובשמחה, פתאטי תהיה אם תשלים איתה בכניעה.
התיאור הזה החריד אותי: לא היתה בו שום אופציה להרגיש שום דבר כלפי דמויות ההורים חוץ מרחמים. ואני ממש לא רוצה להרגיש כך. מדהים אותי בכלל שהרגשתי סוג של תכתיב תרבותי להרגיש כך, כאילו רק כך אני יכולה לאשר את חיי שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
