האמת, לא מאוד סודית. הסתובב כאן בשנה שעברה פרוייקט של 'חמישה דברים שלא ידעתם עלי' שכותרתו נראתה לי הרבה יותר מדי מגאלומנית, אבל אין בכך כדי לסתור את הרצון (המגאלומני) ליטול בו חלק, ומכיוון שזה נעשה באיחור אופנתי של יותר משנה נראה לי שהעוקץ ניטל במשהו. ובכן, להלן.
1. אני סובלת מצורה מתונה של קלאסטרופוביה. האמת, לא אוהבת את המילה 'סובלת'. גילגי/בילבי/פיפי בת גרב/לונגסטוקינג/לונגסטרומפ ראתה פעם את השלט "את סובלת מנמשים?" בפתח בית מרקחת והתרגזה כל-כך עד שצעדה פנימה והודיעה לרוקחת קוממיות, 'לא, אני נהנית מהם'! ובכן, דווקא על הנמשים (ואני משופעת בכאלה) הייתי מוותרת בלי לחשוב פעמיים, אבל הקלאסטרופוביה לא מאוד משבשת את חיי. ההשלכה העיקרית שלה היא שאני נמנעת כמעט לחלוטין ממעליות (אני יכולה להסתדר במעליות שיש בהן עוד אנשים, אם כי גם זה לא נוח לי, אבל לבד - בשום אופן), וזה טוב לכושר, ומשירותים ציבוריים - לא בגלל ההגיינה אלא בגלל החשש להנעל בתא לנצח. בכלל, דלתות סגורות מעיקות עלי אפילו במקומות רחבי-ידיים (כמו האגף המערבי של הספריה שבו מרוכזים ספרי היהדות, למשל).
לעיתים מגיע המקום שבו צריך להסביר את זה לאנשים, ואז אני אומרת בחיוך 'אני מאוד נורמלית, זה באמת הדבר היחיד שמוזר אצלי'. נו, אשרי המאמין.
2. מעולם לא הייתי לא בהודו, תאילנד, דרום אמריקה או כל מקום שבו לא מובטח לי שאפשר לשתות מים מהברז ללא חשש, ואין לי גם תכניות להגיע למקומות האלו. למעשה, אני האדם עם חדוות המסעות הקטנה ביותר שאני מכירה: כמו שאני לא נמשכת ל'לקרוא דברים בשפת המקור' אני גם ממש לא נוטלת חלק באקסטזת החושים של להיות במקומות יפים ומסקרנים. בשביל זה יש ספרים וגלויות, לא?
לא, אני יודעת שלא, וזה בטח הרבה פחות מובן מאשר הקלאסטרופוביה. אבל הגילוי של העובדה שאני לא ממש אוהבת לצאת מארבע האמות שלי (כל זמן שארבע האמות שלי חביבות עלי, וחשוב לי שהן תהיינה) היה סוג של יציאה מהארון שהביאה איתה הקלה לא מבוטלת. אין לי בעיה לחיות במקומות אחרים לאורך זמן; אבל המודוס של החיים הנקרא 'טיול' ממש לא עושה לי את זה, ואני לא פרטנרית מי יודע מה מוצלחת עבורו. יישותי המטיילת ממוסגרת סביב השאלה 1)מתי אוכלים ו-2) מתי חוזרים הביתה. ברגע שהבנתי את זה גמרתי בליבי שאם שלושת-רבעי מחדוות הטיול היא לחזור הביתה, אפשר פשוט להשאר בו.
3. בנעורי הרחוקים היתה לי אפיזודה של עיסוק בקלפי טארוט. הייתי אז בפרבריה של קבוצת אנשים משונה ששלחה את ידה (מסיבות כה מגוחכות שמביך אפילו לדבר עליהן) במיסטיקה-בשקל, והדבר היחיד שמצא חן בעיני בסיפור המפוקפק ההוא היה קלפי הטארוט - פשוט בגלל האסתטיקה המהממת של החפיסות השונות, שמלאה סימבוליזמים מהסוג שעושה לי את זה לחלוטין. בקריירה הקצרה שלי היו לי שלוש או ארבע חפיסות, ונהגתי לערוך בהן 'קריאות' - בהתחלה לאחרים ואחר כך רק לעצמי. מעולם, מעולם (מעולם!) לא האמנתי בכוחם של הקלפים האלו או בערכם המיסטי - זו פשוט נראתה לי (ועדיין נראית לי, למען האמת) דרך מדרשית מרתקת לחשוב דרכה (לא שהיה לי את אוצר המילים להביע את זה). יש אוצר מילים סופי יחסית, עם מערכת משמעויות גמישה אך יציבה, שאת התחביר שלו אפשר להמציא עד אין סוף. אני מסתכלת בחיבה על העניין, אבל כבר לא מחזיקה בשום חבילת קלפים. משום מה - אולי בגלל הזכרונות מאז, אולי בגלל הקונוטציה המיסטית המאוד לא חביבה עלי, אולי סתם כי משהו בזה מפחיד אותי, בכל זאת.
4. אני לא שותה אלכוהול משום סוג, אפילו לא יין, אפילו לא פונץ', אפילו לא שנאפס אפרסקים. שום פרינציפ, פשוט לא אוהבת את הטעם. חיך אינפנטילי יש לי. פעם סטודנטית שלי נסתה להסביר לי שללמוד לשתות יין זה כמו ללמוד להתנשק: "בהתחלה את חושבת לעצמך 'איחס!' ואחרי כמה שניות את אומרת "המממ... זה בעצם נחמד". לא עובד אצלי, לא במשקאות ולא בנשיקות. אם אני חושבת בהתחלה 'איחס' שום דבר כבר לא יזיז אותי משם.
הדבר שקשה יותר לאנשים לקבל אותו הוא שאני גם לא שותה קפה. האמת היא שבזכות השכן ההצהרה הקטיגורית הזו קצת השתנתה - יש לו איזה דרך פלאית להכין קפה קר שהופכת את העניין לנכסף - אבל קפה חם אני לא שותה בכלל, אף פעם. הריח נפלא בעיני, אבל הטעם מר לי מדי. והאמת, כמו במקרה של היין - אם אנשים נאלצים לענות את עצמם בשלב מסויים כדי להגמל מאלכוהול וקפה - למה להתחיל בכלל?
מתחייב לדון גם בסיגריות בהקשר זה, נכון? ובכן, בכיתה י' הייתי לתקופה קצרה 'מעשנת חברתית' (בשביל הפוזה) ולפני שמונה שנים בערך היה לי קיץ אחד של סיגריה-ביום, דווקא לבד, משום שהתעקשתי ביני לביני שזה מרגיע אותי. אני לא חושבת שאי פעם לקחתי לריאות (מעשנים אמיתיים היו נטרפים כשראו איך אני מבזבזת סיגריות). היום זה כבר לא עושה לי את זה, אבל בנסיבות מסויימות מאוד (בעיקר כשהמעשן הוא אדם שאני מחבבת) אני יכולה אפילו להנות מהריח.
סמים למחלקותיהם לא היו מעולם, לא בגרסה קלה ולא בגרסה קשה. בשלב שעוד הייתי עשויה לקחת לא הציעו לי, בשלב שהציעו לי כבר לא עניין אותי.
ההתמכרות המזיקה שלי היא אחת ויחידה, לדעתי: דייאט קולה. אני צורכת אותה בכמויות שמפצות על הטהרה שלי בכל היתר. מעניין מה נשאר ממערכת העיכול שלי.
5. אני קוראת ארבעה ספרים באותו זמן. דרך קבע, כבר די הרבה שנים, יש לי את הספר שאני קוראת כשאני אוכלת (אני לא יכולה לאכול (לבד) בלי לקרוא, זה כך מכיתה א' וכבר לא ישתנה), הספר שאני קוראת לפני השינה, הספר ה'כבד', והספר שאני קוראת כשיש לי זמן למלא (נניח בהפסקה בין שני שיעורים). ככלל ספר האוכל תמיד יהיה 1) רומן 2) בעברית 3) שקראתי כבר; ספר הלפני השינה יהיה או רומן או ספר עיון מהסוג הכיפי שטרם קראתי בעבר (אבל לא משהו מטריד מדי); הספר הכבד הוא ספר שדורש ריכוז רב, כתיבת הערות בצד, ולפעמים גם מילון; 4) הספר של הזמן-למלא יהיה ספר קשור ללימודים אבל בעל אופי רך יותר, כזה שאפשר להתנהל בו בלי לקרוא כל פסקה שלוש פעמים.
אחד הקטעים החביבים עלי בסדרה המלכותית הוא כשרורי מסבירה למה התיק שלה כל-כך כבד: כי הספר שהיא קוראת באוטובוס הוא לא הספר שהיא קוראת בארוחת צהריים והיא גם צריכה ספר גיבוי אם פתאום יתחשק לה משהו אחר... כן. זו אני.
קראתי מה שכתבתי וחשבתי שאילו מישהו שלא מכיר אותי היה אוסף את חמשת הפרטים האלו ומנסה לבנות מהם דמות קוהרנטית, הייתה יוצא לו פרופיל של רוצחת סדרתית: חנונית עולמית, מתבודדת פסיכית עם נטיות ספיריטואליסטיות וכמויות מסוכנות של אספרטיים בדם. אנא מכם, אל תדווחו ל-FBI.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
