האביב נחת במפרץ סן פרנסיסקו באופן שאינו משתמע לשני פנים. מזג אויר מושלם, חלומי, מזיגה של שמש-מרפא ורוח קלילה, הנרקיסים מהממים את האויר בבושם מטמטם, כל היקום מרגיש כמו אחד משירי הטבע של טשרניחובסקי - כמעט מקומם בקלישאיותו. מצאתי את עצמי מזמררת את מילות שירו "בעלייתי/שם יפתי/שם אביב בשלל גווניו/בלחייה/העדינות/ הוא פיתח רוך שושניו" - ורק תוך כדי קולטת שהשיר בכלל מתאר חורף אודיסאי קפוא ונשכני, שבו האביב מתבטא אך ורק בדמותה של החתיכה התורנית. הוי, כמה סמלי: "המאושרים הם למעלה מן הזמן" - דעם גליקליכען שלעגט קיינה שטונדה. מי בכלל צריך עונות-שנה כשהוא מאוהב?
זה מזכיר לי סיפור שדודתה של אמא שלי, שהתהלכה בשעתו עם שועי-האומה, ספרה: פעם היא ובעלה נתנו ללאה גולדברג טרמפ מירושלים לתל-אביב בליל חורף קר, וזו, מכורבלת באדרתה, הפטירה: "ירושלים היא רק לזוגות מאוהבים".
וסטנפורד, למי היא? התשובה כנראה פשוטה: לאינטלקטואלים צעירים ומוטרפי-קריירה אקדמית בני 24 ולמשפחות מבוססות עם שני ילדים שהכנסתם השנתית עולה על מאה אלף דולר.
אני הולכת בשבילי הקמפוס, חוזרת הביתה בסוף היום, שלמרבה העונג עדיין מאיר במלוא עוצמתו, במסגרת ההתארכות הנוכחית של הימים. היופי מסביב מהמם, ובסך הכל הכל ממש בסדר: הרבעון כמעט נגמר, הפרוייקטים הנוכחיים הסתיימו, אחרים - מעניין ומשמחים בכללותם - בדרך. הצלחתי למלא את תפקידי באמונה, נדמה לי, ולמצוא מתנה קטנה לפרופסור יירלי, להודות לו בשם הקבוצה על הסמינר הנהדר שלו באתיקה (שיחסר לי כל-כך ברבעון הבא). ובכל זאת, כמו שן כואבת, משהו מציק. מה זה יכול להיות, אני חופרת בעצמי. מה זה הדבר הזה שנוקש בי נקישות עמומות של עלבון?
עד שאני נזכרת. כן, כמובן.
בשיחת חולין עם שרלוטה - באמת אין לי מושג איך הגענו לזה - היא אומרת פתאום "ופרופסור ט' (וכאן היא מזכירה מישהי שהיא מאוד מיודדת איתה, ישראלית לפי מוצאה, שגם אני מכירה מפה ומשם) דברה עליך, היא אמרה שהיא חוששת שסטנפורד לא טובה בשבילך" ובעוד אני מרימה גבה ומנסה לחשוב במהירות למה הכוונה, הבהירה שרלוטה - "את יודעת, מבחינת למצוא בן זוג".
לחיי מאדימות, נשימתי מתקצרת. אני לא ממש מצליחה לומר משהו מלבד "אני שונאת את הביטוי הזה, למצוא בן זוג".
"גם אני" מיהרה שרלוטה לומר, "אבל את יודעת, היא אמרה שאולי ג'יי-דייט וכאלה"...
אלף מחשבות מתרוצצות אצלי בראש, לאף אחת אני לא נותנת להשאר יותר מדי זמן: מה אכפת לפרופ' ט' מהזוגיות שלי? ישראלים ארורים שחושבים שהכל עניינם! ומה זה שסטנפורד לא טובה בשבילי? האם המטרה הרשמית של שהותי כאן היא להתחתן? גיל שלושים ארור! לעזאזל, הדימוי הזה, כאילו זה גיל שצריך לעבור בחינות קבלה בכניסה אליו, ואחת מהדרישות היא חתונה! איך בכלל אפשר לדעת במצב כזה מה אני רוצה, מה אני צריכה, למה אני מקווה? ובושה עמוקה, יסודית, מכף רגל ועד ראש: אנשים מרחמים עלי. אנשים חושבים שאני מסכנה. וגם, רגע של נוחם: כמה כבר אפשר לכעוס על פרופסור ט' על שהיא אמרה בקול את מה ש- כמו שאומר השיר- כבר אמרתי לעצמי?
ופתאום אני אומללה מאוד, וכל האביב הזה לועג לי. לא כי 'אין לי בן זוג', אלא כי אני מרגישה שאנשים רואים בי כישלון, ואין דבר שנוא עלי יותר, מפחיד אותי יותר, מאשר להיכשל.
כמו שאמר עגנון יפה כל-כך: לא רק המאושרים הם למעלה מן הזמן, גם אלו שאינם מאושרים; כל שעה יפה להם לפורענות.
מוזר, כשהפכתי שוב לרווקה, בקיץ האחרון, היתה לי הרגשה ברורה שהאובדן הכי משמעותי (חוץ מהאובדן של מערכת היחסים המאוד פרטית והמאוד מסויימת ומה שהיה יקר לי בה, שהוא תלוי אדם וחד פעמי לחלוטין) הוא אובדן הסטטוס. אהבתי להיות זוג, הרגשתי מוגנת בזוג, הרגשתי על בשרי את האישור החברתי שהיה כרוך בכך, את האישור המשפחתי שהיה כרוך בכך. דווקא המעבר לחיים 'לבד' לא הפחיד אותי, אפילו יכולתי לראות אותו כיתרון. אחרי כמה שנים אינטנסיביות של מגורים משותפים וזוגיות מאוד צמודה, היה סוג של שחרור בפרטיות, בשקט, בידיעה שכעת אני מנהלת את חיי בדיוק כמו שבא לי. עכשיו, אחרי תשעה חודשים, אני עדיין מרגישה שה'לבד' הזה טוב ויקר לי, שלא בקלות אוותר עליו, ומה שהתחיל להיות חסר הוא באמת חדוות הגוף - לא סקס כשלעצמו (אם כי גם) אלא סתם, להנות מקרבה גופנית, מריח טוב, משמחת הפגישה. אבל כל הזמן הייתי אסירת תודה על זה שלפחות אני לא בארץ אובססיבית-המשפחות, כי אם הייתי בארץ כבר הייתי נחשבת למקרה פתולוגי, וכאן לפחות אני לא שונה, מהותית, מרוב האנשים סביבי (הגם שהם צעירים ממני לרוב בחמש שנים ויותר). והנה, בפרצוף: אוי, מסכנה שכמוך.
ואולי אני מגזימה. למעשה: קרוב לודאי. אבל אני אכולת-עלבון. אכולת עלבון, כי גם אם תהיה לי הקריירה האקדמית הכי מדהימה, ואהיה כוכבת זוהרת בתחומי, אם לא תהיה לי משפחה אנשים יחשבו שחיי הם במידה רבה טרגדיה.
[ןמה שמפחיד עוד יותר, מה יהיה אם הם יצדקו].