בפינה אחת, לא רחוק מהבניין שלי, יש מקבץ קטן של עצי אורן.
יצאתי הבוקר מהבית בשעה מוקדמת מהרגיל, כשהאויר עוד היה לח וקריר וכנראה עוד לא הספיקו לרסס את פאלו אלטו במנטרל-הריח הרגיל. עברתי ליד האורנים ופתאום הרגשתי, חזק וחד משמעי, את הריח של ירושלים. צעדתי לתוך ערימת המחטים החומים, כרעתי על הברכיים, הרמתי קומץ מחטים בכף ידי ותקעתי בו עמוק-עמוק את האף.
כן, חשבתי לעצמי, הרגע שבו מתפלשים במחטים של אורן כדי לנסות לשחזר את הניחוח המיוחד של 'חורשת הירח' (שליד תיאטרון ירושלים, למי שלא מכיר), הוא הרגע שבו צריך להזמין כרטיסי טיסה לישראל.
אפיזודה לא פחות מתמיהה - למעשה אפילו יותר ביזארית - היתה לפני אי-אלו שבועות, כשתוך כדי קריאה ביוספוס פלביוס נתקלתי במפה של כיבושי אספיינוס ופתאום התבנית המוכרת והשמות השגורים ריגשו אותי: הי, הנה הארץ שלי. כתבתי כאן 'הארץ שלי' ומיד הרגשתי שהמילים אומרות, אולי, משהו לא נכון, או מטעה. "הארץ שלי" היא לא המקום היחיד בו אני יכולה לגור, היא אפילו לא המקום שמיתרגם אוטומטית ל'הביתה', והיא בטח ובטח לא המקום שאליו אני מרגישה שייכות אידאולוגית בלתי-מתפשרת. אולי יש משהו כמעט מחוצף בלקרוא לה 'שלי' כשבמובנים רבים אני מנותקת ממנה, זהו בדיוק אותו ניכוס שגורם לדמות ה'יורד' הסטריאוטיפית להיות נלעגת כל-כך. מאידך, היא מתקיימת בי בחיות ממשית, פיזית- די שאעצום עיניים ואני יכולה להרגיש על עורי את הלחות של תל אביב בצהריה או את הערב הירושלמי הצונן, ובתחושה מתמשכת שאין לה שם. אי אפשר לקרוא לה געגוע. אני לא מתגעגעת לשום דבר (אני מתגעגעת לאנשים, אבל לא קושרת את זה לפונקציה של מקום); אפשר אולי לקרוא לה פיצול. חלק ממני נטוע עמוק מאוד שם, חלק ממני כאן (או בכל מקום אחר בו אטה את אוהלי) וזהו. בניגוד להרבה אנשים, אני לא חושבת שיש בפיצול הזה משהו מאמלל, או מעוות, או כזה שמשסף את הנפש לשניים.
אבל בכל זאת: למה התגובה למחטי האורן היתה 'אני צריכה לנסוע' ולא, א-לה-עוגיית המדלן של מרסל פרוסט, לשבת ולהעלות זכרונות מילדותי בירושלים וחופשותי בעמק הירדן ובגרותי בגוש דן? אם הארץ שלי מתקיימת בעיקר בנפש, למה הצורך לגמא אלפי קילומטרים ולשלם מאות דולרים כדי להציב כף-רגל מסונדלת על אדמת נתב"ג עצמה?
תשובה ראשונה: כי האנשים, בניגוד לקונסטרוקציה המנטאלית המתקראת 'מולדת', הם אמיתיים, ועלי להנכיח את עצמי איכשהו באופן מוחשי בחייהם, כי אם לא כן לפחות חלק מהם יאבד לי.
תשובה שניה: כי גם חלומות-של-אתמול, אם אני רוצה שימשיכו להיות חלק חי ומפעפע בי, צריכים לשתות מדי פעם מבאר המציאות, כמה שהמים שלה יכולים להיות מלאי כלור לפעמים.
תשובה שלישית: כי אני מרמה את עצמי כשאני אומרת שכל זה פשוט כל-כך, והבית הוא היכן שהכובע וכל זה. אתמול פגשתי סטודנט ישראלי שלא ראיתי זמן מה. והוא סיפר לי שהוא "היה בחו"ל". "אתה לא יכול להיות בחו"ל" אמרתי, "כאן זה חו"ל". ונזכרתי איך כשע', שגרה באנגליה, נסעה לארץ בדצמבר היא שאלה אותי אם אני צריכה משם משהו ומיד פרצה בצחוק: מכיוון שהיא "בחו"ל" ואני "בחו"ל" היה לה ברור, אוטומטית, שאנחנו באותו מקום.
אני באה לשבועיים. אין ספק שזה או ארוך מדי או קצר מדי. אבל הכרטיסים ישנם. בזמן שחיכיתי במשרד הנסיעות התבוננתי במפת העולם הענקית שעל הקיר והתאמצתי לזהות בה את הנקודה האדומה הקטנטנה שכתוב לידה Tel Aviv, שישבה בדיוק ליד הנקודה האדומה הקטנטנה שהיה כתוב עליה Beirut ונזכרתי ברגעים האלו בבתי הקולנוע של 'לב', שהיה עולה הסרטון הקצר של Cinema Europa עם השמות של כל הערים שבהם יש בתי קולנוע של הרשת הזו, והרגע הקטן והמרגש תמיד מחדש הזה, שפתאום היו רואים שם באותיות עבריות 'תל-אביב'. בפרובינציאליות אופיינית תמיד התרגשתי מלהיות ככה, חלק מהעולם הגדול. אולי עכשיו אני מחפשת בדיוק את ההיפך: לשמר את ישראל המנטאלית שלי קטנה ורחוקה, שלרגעים לא אהיה בטוחה שלא בדיתי אותה.
אבל בשלושה ביוני, אם לא יקרה דבר-מה בלתי צפוי, אני אהיה שם.
עכשיו עולות לי בראש שורות הסיום של 'מקום אחר ועיר זרה', שהן דווקא בדיוק על הרגע ההפוך, החזרה מישראל-הביתה לאמריקה-הביתה, ובכל זאת הן יפות כל-כך:
"עיניה נפקחות לאט:
הנה עוד רגע, עוד מעט,
תשוב הביתה, שם עוד אמש...
ומאחור, בתל-אביב,
היום נוטה להעריב,
אורו כלה: ראה, השמש,
כבדה, שוקעת על העיר.
אצלה השחר אך האיר".
אפשר אם רוצים לקרוא כאן את הסימבוליזם של ישראל המחשיכה ואמריקה הזוהרת, אבל נדמה לי שזה ממש לא העניין. השורות האלו פשוט לוכדות בתמציתיות בוהקת את המורכבות של לחיות בשני מקומות, בשני איזורי זמן, ולקרוא לשניהם בית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
