באחת התגובות על הפוסט הקודם ציינתי כלאחר יד שבימים אלו אני עסוקה בטווית מסכת שקרים שתאפשר לי להתחמק מההזמנות המרובות לליל-הסדר המשחרות כאן לפתחי, מסכת שקרים שעיקרה לומר לכל אחד מהמזמינים (למעט אלו שאני יכולה לומר להם בכנות שאני מעדיפה להמנע מהמאורע באופן כללי) שאני כבר הולכת למישהו אחר. מיד אחרי שכתבתי את זה נתקפתי צורך 'להסביר', יש להניח שבעיקר לעצמי, את פשר הסלידה שלי מהמוסד הקרוי ליל הסדר ואת תחושת המצוקה החד-משמעית שהוא מעורר בי. לא הייתי חושבת שיש משהו האומר דרשני בעצם הצורך להסביר, שהלא מה הם חיינו אם לא רפלקסיה על גבי רפלקסיה, אלמלא הייתי נתקלת אתמול בשיר קטן ועתיק מאוד שכתב ארכילוכוס איש פארוס (מהמאה ה-7 לפני הספירה) בשובו מהמלחמה:
אחד מהברברים עולץ עכשיו
על המגן שלי אשר, בניגוד לרצוני,
השארתי ליד שיח. דבר אינו פגום בכך.
בכל הנוגע אלי, אני ניצלתי, ומה אכפת לי.
אשר למגן - אוותר עליו.
אקנה לי אחר, טוב ממש כמותו.
השיר הזה מתוק נורא, בעיקר לאור העובדה שכמה שנים אחרי כתיבת השיר הזה ארכילוכוס ביקר בספרטה וגורש בבושת פנים משערי העיר בגלל השיר הזה ממש. בספרטה, כשאמהות היו נפרדות מבניהן שהיו יוצאים למלחמה, הן היו אומרות להם: "או שתחזור עם המגן השלך, או שתחזור מת על-גביו". לאבד את המגן פירושו להוותר חסר הגנה, כלומר, להכנע, ואין נורא מלהכנע. השיר של ארכילוכוס הוא אולי המקור הכי קדום שבה מישהו לועג לאתוס הזה ואומר בגלוי: אני שם זין על מיתוס החייל הגיבור העשוי ללא חת, העיקר שנשארתי בחיים.
אבל, אבל גדול: ארכילוכוס לא אומר "לעזאזל עם כל הצבא והמלחמות האלו, מעתה אהיה פציפיסט", הוא אומר שהוא יקנה לו מגן חדש. ההתרסה היא התרסה נגד מה שהמגן מסמל (גבריות, עוז הרוח וכו' וכו') אבל לא נגד העולם שבתוכו הוא ממוקם. דווקא בגלל זה השיר הזה עוד יותר חזק בעיני, יש בו משהו כל-כך אנושי ופשוט: אני מורד, אבל לא באמת מוכן לצאת החוצה.
סיפור קצת דומה, אני מניחה, מתרחש איתי ועם יהדותי המסוכסכת (כפי שכבר בא לידי ביטוי בין כתלי הבלוג מפעם לפעם). אילו באמת ליל הסדר לא היה זועק בעורקיי לא היה לי צורך עז להסביר למה האופציה המועדפת עלי היא להמנע מלציין אותו. אני מצטיינת בלוותר במוצהר על רכיבי-יהדותי הנחשבים ל'מגן' של הזהות והמסורת, מה שזה לא יהיה, אבל לא באמת מוכנה לשאת בגאון חיים נטולי מגנים כאלו, חיים נטולי טקסים ומועדים וזמנים. בעיקר, כי אני נורא נורא אוהבת חגים. אוהבת בעיקרון. אוהבת את הרעיון של הזמן המחזורי, של ימים ותאריכים שיש להם משמעות וסמל. יש לי וידוי קטן, שלפי דעתי יחסל אותי סופית בקרב קוראי הבלוג - אחת התכניות האהובות עלי בילדותי הרחוקה, ילדות הטלוויזיה החינוכית שלי, היתה 'קשת וענן', שעסקה בלוח השנה היהודי. אני יודעת שזו נחשבה לאחת התכניות המפוהקות ביותר שזבולון המר הצליח להשתיל לתוך הטלוויזיה במסגרת פינת היהדות הכפויה (גלגולה המאוחר של 'שניים אוחזין",שלצערי תקופת הזוהר שלה היתה לפני זמני), אבל אני אהבתי אותה נורא. גם בגלל השעה המיוחדת שהיא שודרה, יום שישי בשלוש אחר הצהריים (עד היום השעה האהובה עלי ביותר בכל השבוע), או בשעות דומות בערבי חג, וגם בגלל שכנראה, כמו שאומרת הרבנית קוק "בער בי יהדות" והסיפורים הנפלאים והאגדות המומחזות על בית המקדש וקמצא ובר קמצא וכל הדברים האלו משכו אותי בעבותות של קסם. אבל בעיקר, הדבר הכי מופלא היה המחשבה שכל יום בשנה, בעצם, יש לו סוג של סיפור, והזמן הולך לא רק קדימה אלא גם במעגלים:
תשרי וגם חשון
אייר וגם סיון
הם כמו סיפור
ישן נושן שמתחדש
כל יום של חג
ריחו לא פג
ליחו לא נס
ולא נמאס
חוזר ממש
כמו חדש
על המגש
עם קשת וענן!
(כן, כן, נו, שיר הפתיחה) תשמעו, זה אולי נראה צולע ומגוחך, אבל זה כל-כך יפה ומדוייק: כמו סיפור ישן-נושן שמתחדש. כן, הייתי ילדה של חגים, ילדה שמתרגשת מהתחושה המיוחדת (שמה לעשות, באמת תתכן רק בישראל) שהכל שמח יותר, רציני יותר, אפילו יפה יותר. ילדה שהכי אהבה מהכל להשלח למכולת בבקרים של ערבי החג ולהרגיש שהיא חלק מ'ההכנות' למשהו מלכותי שתיכף יגיע.
והחגים תמיד היו אכזבה. תמיד. כל שנה היתה ציפיה שהפעם זה יהיה נורא מיוחד, וכל שנה היה טעם מר. יש כלל שלא שמתי לב אליו עד שהתחלתי לחשוב על הפוסט הזה: כל חג שנחגג בצורה משמעותית בימי ילדותי מוחרם אצלי (בראשם פורים ופסח), ולעומת זאת החגים שהיו מוזנחים עד בלתי קיימים הם אלו שאמצתי ונעשו כך או אחרת יקרים לי (למשל, שבועות וט"ו בשבט). החריג היחיד כאן הוא ראש השנה, שאני עדיין אוהבת - אולי בגלל שהוא חג יחסית נטול 'תוכן', מוגן מהמשא ומתן המתיש על מה-שלי-ומה-לא-שלי-בתרבות-הזו.
ליל הסדר היה תמיד ערב קשה, שההכנות אליו תמיד היו רצופות התמוטטות עצבים, כעסים, מרירויות, שנבעו מלחץ הבישולים (נקיונות לא נהגו בבית הורי) לצד הלחץ היותר כבד של האינטראקציות המשפחתיות המסובכות שהערב הזה הכיל. לקח לי זמן עד שהבנתי שכל הערב, למרות שהרעיון שלא לקיים ליל סדר היה בלתי מתקבל על הדעת בקרב בני משפחתי לדורותיהם, היה נגוע בתחושת מועקה ורצון שיגמר כבר. זה הרגיז אותי, כי במה שאנשים יטענו שהוא סוג של ילדותיות תמיד התקוממתי על זה שאנשים עושים דברים שהם לא ממש רוצים לעשות מתוך מחוייבות לאיזה אידיאל שהם אפילו לא בטוחים מדוע הוא חשוב.
בגיל 19, בשנתי הראשונה בצבא (כשהייתי עסוקה בלבישת פרסונת המדריכה) החלטתי שאני גואלת את ליל הסדר: הודעתי לבני הבית שאני מנהלת אותו, והיית נחושה שהפעם נקרא את ההגדה באמת, לא סתם נמלמל אותה כדי שזה ייגמר, ננסה להבין אותה, נדבר עליה, הכנתי אשכרה פעולה בצופים, עם טקסטים נוספים ושירים והחלטתי שיהיה לנו סדר 'משמעותי'. קשה להסביר את הדינמיקה המוזרה הזו, אבל הייתי אז בחיפוש נואש אחרי תוכן, אחרי הקשת-וענן שלי, הרגשתי כאילו כל ה'יהדות' שבבית היתה כוזבת, שטחית, מקרטעת. רציתי יותר. כן, כן, אני בדיוק, יאמרו הציניקנים, אלו שבשבילם הקימו את בתי המדרש החילוניים שצצו אז (ימי פוסט רצח רבין) כפטריות אחר הגשם: נדמה לי שזה אולי האספקט הכי מובהק שבו אינני יכולה להכחיש את העובדה שאני תוצר של אוירה ציבורית מסויימת בתקופה מאוד מסויימת.
ארבע שנים ניסיתי להתעקש על ה'קריאה המשמעותית' שהתקבלה על ידי חלק מהנוכחים בחיוך, חלק באדישות, וחלק בחוסר סבלנות, עד שהתייאשתי. ראשית, כי ההגדה באמת, מה אני אגיד לכם, לא אחד מרגעי השיא של המורשת התרבותית של עמנו. יצירה די לא מעניינת בסך הכל, שהפכה את הרפלקסיה על האירוע לאירוע עצמו (כלומר, כל החלק הראשון של ההגדה, שבדרך כלל הוא היחיד ששמים לב אליו, כי הוא לפני האוכל, מדבר על איך צריך לדבר על יציאת מצריים). החלק האהוב עלי הוא דווקא החלק השני, שמורכב ברובו מהלל, ואליו אין לאנשים סבלנות.
שנית, אני שונאת את השירים. אני יודעת שיש אנשים שזה החלק האהוב עליהם, אבל השירים האלו מביכים אותי נורא. אינפנטיליזציה טוטאלית אני מרגישה. אני דווקא מאוד אוהבת לשיר עם אנשים אחרים, באמת, אבל השירים האלו תינוקיים נורא בעיני, שלא לדבר על המילים.
העניין המרכזי הוא, אני חושבת, שאני לא אוהבת 'מסורת'. אני בדיוק הפוכה, בכך, מרוב האנשים שהוצע לי או התאפשר לי בשלב כזה או אחר לקיים איתם ליל סדר. רוב האנשים אוהבים את הערב הזה או מנסים לשמר אותו כי הוא משמר משהו יקר לליבם שהם מכירים, והם רוצים שהחרוסת תהיה בדיוק כמו בבית-אמא וניגון ההגדה יהיה בדיוק כמו בבית-אבא. מה שאני אוהבת בחגים זה בדיוק את ההיפך, את האפשרות והרצון לעשות משהו אחר כל שנה למרות שנשארים עם אותו טקסט בסיסי. קשה מאוד למצוא אנשים שיהיה אפשר לעשות איתם את זה - אבל הייתם צריכים לראות איך הייתי מתענגת על עריכת סדר ט"ו בשבט בבית המדרש הקהילתי שבו הדרכתי, ואיך הייתי שרה שם 'עץ הרימון נתן ריחו' כאילו אין מחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
