מכיוון שחשפתי בפוסט הקודם את רגשותי החמים ל'קשת וענן' אני מניחה שלא ירשם זעזוע עמוק מדי אם אציין ששיר הפתיחה של 'קשר משפחתי' (תכנית מחרידה ובלתי מוסרית בעליל, שמעולם לא נרשמה למיטב ידיעתי כריאליטי העברי הראשון) הוא אחד השירים היפים והעדינים ביותר שאני מכירה, שאומרים בפשטות כמה משפחה זה דבר מסובך, מחד, ועורק של חיים, מאידך, ובעיקר יורד לשורשיו העמוקים ביותר, לטוב ולמוטב של המשהו שאפשר לקרוא לו 'אני':
"שחור עיניו של אבי בעיני/ ואחי מחייך כמו אמי/ בראשה, בליבו, בפני/ הקוים המתחברים לשמי".
הרבה פעמים מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, שבאופן שיטתי נמנעתי מלתת לו כותרת משנה אבל אני מניחה שהוא סוג של שרטוט של "הקוים המתחברים לשמי", עלה בי חיוך כשחשבתי על התגובה של אחותי כשהיא תקרא. ידעתי שכשאני מתארת תכנית טלוויזיה מימי הילדות מה שיעלה בה הוא לא רק זכרון אותה תכנית אלא גם זכרון אותה טלוויזיה (צבעונית, נקנתה ב-1986) באותו חדר, עם אותה ספה מהוהה נפתחת, וכשאני כותבת על קניית קרטיבים במכולת היא חושבת על אותה מכולת, וכשאני כותבת על ליל הסדר היא טועמת לא רק את אותה פשטידה כשרה לפסח שאמא שלי עושה כל שנה, אלא גם את הטעם המר שהתלווה ללילות הסדר שלנו לא פעם. כמובן שהמהדרין יטענו שזו לא באמת אותה פשטידה ולא באמת אותם זכרונות, כי אנחנו בכל זאת נפרדות זו מזו, ואף על פי כן: אני חושבת לעיתים קרובות על העוצמה האדירה בידיעה שיש בעולם מישהו שחולק איתך לא רק את אותו מאגר גנים בסיסי, אלא גם חלק גדול כל-כך מאבני הבניין של הנפש. הידיעה הזו תמיד גורמת לי להרגיש פחות בודדה, גם כשאני רחוקה ממנה אלפי קילומטרים, מאחותי.
זה באמת מתחיל מהפיזי, כמו תמיד. אנחנו דומות, אחותי ואני. היא קצת מזכירה את תמונות הילדות של אמא שלי, אני את תמונות הילדות של אבא שלי, אבל בינינו לבין עצמנו נדמה לי שאי אפשר לטעות: אנחנו לגמרי אחיות. הקול שלנו כל-כך דומה עד שגם אבא שלנו מתקשה להבחין. נדמה לי שמבחינת האופי מרבית האנשים יגידו שאנחנו מאוד שונות; רק שתינו, אני חושבת, מודעות לכמה גדול הדמיון בינינו.
כשהייתי ילדה, הצ'ופר האולטימטיבי מבחינתי היה לישון איתה בחדר (והיא תמיד הרשתה לי). הדברים הכי נחשקים בעולמי היו החפצים שלה, הבגדים שלה, הספרים שלה (וגם דברים שכמובן לא נועדו לא לי ולא לעיני, אבל אני שייכת בכך למועדון נרחב של אחים קטנים חטטניים, סליחה). כשהייתי עצובה היא ידעה תמיד לעשות את שני הדברים שהיוו (ועודם מהווים) את המרפא האולטימטיבי לכל מצוקה - להכין לי אוכל בדיוק כמו שאני אוהבת ולהצחיק אותי, ואת זה היא עושה עד היום, למרות שהתקדמנו מנקניקיות וצ'יפס (ופנקייקס!) לפשטידת הקישואים וסלט הפטריות מוזילי-הריר שלה. כשהיא היתה מדריכה בצופים רציתי יותר מכל דבר להיות מדריכה בצופים והקמתי לי קבוצה דמיונית של חניכות, וכשהיא היתה בצבא רציתי יותר מכל להיות חיילת והתאמנתי בללבוש את המדים שלה. וכל הזמן הזה מעולם לא עלה בדעתי שאולי יש דברים שמטרידים אותה, שאולי מתרחשים אצלה דברים שהם מעבר ללהיות הבת והנכדה הנאמנה, המסורה והמושלמת, והחברה האהובה, המשען של כולם, והאחות הגדולה הנהדרת שדואגת שאחותה הקטנה המצ'וקמקת, הממושקפת והמתוסבכת לא תהיה עצובה מדי ואף פעם לא כועסת עליה כשהיא גונבת לה גיליונות של מעריב לנוער.
לוקח זמן להתגבר על זה. לוקח זמן להכיר מחדש, להשתחרר מהטריטוריות הקבועות שסומנו ביסודיות טובת-כוונות על ידי הורינו שיחיו, להביס את הדגם הקבוע שבמסגרתו היא חוליית ההצלה ואני הבחורה במצוקה, אני האחות הקטנה שמותר לה להיות קצת אנוכית ומרוכזת בעצמה כי היא גם עדיין תינוקת וגם ככה, איך לומר, 'לא מאוזנת' כביטוי החביב על אמא שלי בשנות התבגרותי, והיא האחות הגדולה והמלאכית שאף פעם לא אומרת 'לא', וכשאחותה הקטנה מתקשרת אליה בקול בוכים מהפלאפון ואומרת לה שהיא לא מצליחה להכנס לחנייה (מעשה שהיה באמת!) היא פשוט באה ומחנה לה את האוטו. לקח הרבה זמן, וזה תהליך שבטח לא הושלם, אבל נראה לי שהצלחנו ליצור בינינו משהו חדש, ייחודי לשתינו.
לי כתבה על זה שבחיפוש אחר הסופרלטיב, חברות טובות מדמות את עצמן לאחיות ואחיות מדמות את עצמן לחברות. חשבתי אז עלי ועל אחותי. אני חושבת שאנחנו קודם כל אחיות. החברות שלנו יצוקה בדמות האחיוּת שלנו, וזה בדיוק מה שטוב לי ויפה לי בה, כי יש לאחותי הרבה חברות - אני לא חושבת שיש אדם שמכיר אותה שלא רוצה מיד שהיא תהיה חלק מחייו - אבל אחות יש לה רק אחת, ובאותו שילוב פלאי של גורל והכרח, יצא שזאת אני. ברשימת התודות שלי, מי שלא יהיה הנמען שלה, הסעיף הזה כתוב באותיות ענק.
יום הולדת שמח, אחותי. כמו שיכול להיות רק עם עוגת-קרוול עם משחת-שיניים למעלה ופצפוצים באמצע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
