בשלושים-ואחד באוגוסט, 1984, יום לפני שהתחלתי את כיתה א' (אשר נחנכה אצלי בבכי היסטרי שנמשך שעתיים תמימות, אבל זה סיפור אחר), קיבלתי מהורי שני ספרים, שהיו במהרה לשניים מהספרים האהובים והיקרים ביותר בספרייתי, ושנחרתו בי בדייקנות דרמטית, בצירופי מילים, אפילו בריחות שהייתי משוכנעת שאני יכולה להריח. שניהם היו ספרים על ילדות שהולכות לכיתה א' (וזה היה בודאי השיקול המכריע בבחירתם מצד אמא שלי); שניהם היו ספרים על ילדות שכיתה א' מסבה להן אומללות שלא תתואר (ולזה אמא שלי ודאי היתה פחות מודעת). לא שמשהו נורא במיוחד בחייהן; יש להן הורים אוהבים ונחמדים ושום דבר מחריד לא קורה להן, זה פשוט הקיום הילדי בהתגלמותו הבנאלית והיומיומית ביותר שמתואר בשני הספרים האלו - אחד מתרחש בשוודיה בשנות השישים, השני בארצות הברית של שנות השבעים - כסוג של גיהינום קטן. מעולם לא הפסקתי להעריץ את שתי הסופרות הללו על שהצליחו, בלי סחטנות דרמטית משום סוג, לחדור למעמקי המצוקה הזו, הנאלמת, שבלהיות ילדה. הספר האחד היה 'הוגו וג'וזפין' של הסופרת השוודית מריה גריפה:
השני היה Ramona the Brave של בברלי קלירי, שתורגם לעברית באופן מלא השראה ל'רמונה הולכת לכיתה א'".
מרשים כמה האיורים שעל העטיפה מסייעים להבנת רוח הספר; מפני שסיפורה של רמונה הוא בסופו של דבר סיפור של בדידות. יש לה חברים, כאילו, אבל הם כל-כך שונים ממנה, רחוקים ממנה, אין שום דבר משותף באמת בין עולמה ועולמם, והסיפור שלה (שהוא במידה רבה גם הסיפור שלי, של ילדותי) הוא סיפור של ללמוד להסתפק בעולמה-שלה, ולנסות להשתמש בגוונים שלו כדי לצבוע את המציאות האפרפרה שסביבה באופן לא לגמרי מלוטש, די יוצא מהקווים, אבל קצת יותר שמח.
'הוגו וג'וזפין', לעומת זאת, הוא סיפור של ידידות, של שני ילדים שונים מאוד מחבורת בני-גילם, כל אחד מסיבה אחרת, שמצליחים איך שהוא למצוא זה את זה ולהציל זה את זה בתוך כל האפור (וזאת למרות שהעיירה השוודית בה מתרחשת העלילה בהחלט פחות עגומה מפורטלנד של רמונה). דרך הספר הזה נקשרו עבותות האהבה הראשונים שלי לשוודיה (אני זוכרת את ההלם כשקראתי שבחורף ג'וזפין הולכת לבית הספר בחושך; הלימודים מתחילים שם בחמש בבוקר? חשבתי בתדהמה, ולא תיארתי שיבוא יום שאחווה את הלצאת-לעבודה-בשמונה-בבוקר-בחושך-על-בשרי), וכשהגעתי לשם, הוא היה כמעט הדבר הראשון שחיפשתי. אז גם גיליתי שמריה גריפה היא סופרת ילדים מפורסמת ואהובה, שניה רק לאסטריד לינדגרן, שבכל ספריה שזור מוטיב משותף: היא מאמינה בכל ליבה ב'גאולה דרך האחר'; שידידות, כאשר היא מהווה את מציאתו של אני-שני, היא המפתח היחיד, בעצם, להתעלות מעל הקושי והכיעור והמצוקה של חיי היומיום, ועל כך היא כותבת.
הסיפור של הוגו וג'וזפין, על ידידות בין ילדה ממשפחה מהוגנת ונער ממעמד נמוך, מזכיר קצת סיפור מפורסם אחר, גם הוא אהוב עלי מאוד:
ואף על פי כן שני הסיפורים שונים מאוד, מפני שבעוד שב'פצפונת ואנטון' הילדים הרבה יותר קומפטנטים מהמבוגרים, חדים, שנונים ומעשיים, ובעצם עולמם יכול להיות פשוט ונעים אם רק יעלימו ממנו חזירות ורדיפת-בצע ופגמי-מוסר, ב'הוגו וג'וזפין' הילדים בעצמם די מבוהלים, מבולבלים ואובדים, והקושי שבחייהם נמצא שם מעצם-היותם בעולם, לא בגלל עוולות שעלינו לשים אל ליבנו לתקן ואז הכל יהיה בסדר. הוא ספר הרבה פחות חינוכי, הרבה יותר מינורי, שמסתיים בתחושה של הבהוב-אור קטן (באופן מילולי, שכן הסצנה האחרונה היא בחג ה'לוציה' שהשוודים מחבבים כל-כך, החל ב-14 בדצמבר) ולא של ניצחון גדול.
האם זה מקרי שבשני הספרים האלו הידידות היא בין ילד וילדה? חשבתי על זה הרבה, ונראה לי שבמפגש בין ילד וילדה יש את היתרון הפואטי שבמפגש בין שני זרים (מאדים ונוגה?). בין שתי ילדות או שני ילדים, למרות שזו יכולה להיות חברות חמה ונאמנה, תמיד יש בה פוטנציאל לקנאה והשוואה בלתי פוסקת; כאשר המינים הפוכים, המפגש הוא כאילו האנושי בהתגלמותו הטהורה ביותר.
אבל למה נזכרתי בכך היום?
הספר האהוב עלי ביותר מכל ספריו של אריך קסטנר הוא דווקא ספרו ל'מבוגרים' (מה שזה לא יהיה), 'שלושה גברים בשלג', אותו אני מנסה בימים אלו לקרוא, באיטיות שגורמת לטלטאביז להראות כפרסומת לפסטיבל טראנס בדנמרק, בשפת המקור. זהו ספר על ידידות בין גברים, על קרבה שאפשרית רק בין גברים, בעולם שבו נשים הן או אמהות או קישוטים או לכל היותר - בתו של האיש המבוגר היא הפרס שבו זוכה האיש הצעיר שמאפשר לשניים להפוך לקרובי משפחה.
והיום נתקלתי שם במשפט המדהים הבא:
"Wenn eine Frau gehorcht, darf sie sogar gebildet sein". "כאשר אישה היא צייתנית, מותר לה אפילו להיות משכילה". איך לא שמתי לב למשפט הזה בכל עשרות הפעמים שקראתי את הספר עד היום?
ברור לחלוטין שקסטנר מדבר באירוניה עמוקה, והאירוניה שלו מופנית אל הגברים דווקא, אבל נדמה לי שבתוך המשפט הזה מסתתרת אמונה בדבר העובדה שנשים, משכילות ככל שתהיינה, נבלעות לתוך חיי הנישואים והפלירטוט והאופנה וכל שאר הדברים שנשים עושות באופן שדי מנטרל (עבור גברים, אליבא דקסטנר) את האפשרות למצוא בהן חברות של ממש. המעבר מילדה לאישה, מ'פצפונת' ל'לואיזה' אם תרצו, הוא המעבר שבמסגרתו הן מסולקות מן המתיקות של הידידות, ומעתה הידידות האמיתית, הכנה, החודרת עד לשורשי הנפש - אפשרית רק בין גברים. כך הוא ב'שלושה גברים בשלג', ובכך הוא ב'הרוח בערבי הנחל' האהוב עלי כל-כך, שהוא גם כן, ספר על חברות בין רווקים נצחיים, וכך ב'שלושה בסירה אחת', ובאופן כללי - אני נוטה להאחז בקסם של הספרים האלו, למרות שהמסר שלהם כה בלתי נסבל עבורי, שרוצה להמשיך לשחק עם הבנים.
וספרים על חברויות כאלו בין נשים, אין. בכל ספר שקראתי שבו היתה ידידות אמיצה בין נשים (וקשה לי להזכר בכאלו), הידידות הזה מתבטאת רק כמין קצפת על עוגת הבית והבעל והילדים, סוג של מותרות אווריריים, לא מהותיים. למה אין ספרים על נשים שנקודת האחיזה המרכזית שלהן בחייהן היא בדמותה של האחרת? היכן הנשים הצלולות, החדות, המאוהבות בפרטיותן, בעצמאותן, בשקט שלהן - כמו החולד מ'הרוח בערבי הנחל'? האם באמת אין נשים כאלו? ואם יש, האם כל העולם חושב שראוי לרחם עליהן?
[אתמהא].
בבלוג זה
בכל הבלוגים
