בכיתת הלטינית שלי יש בחור צעיר וחולמני שלצורך העניין נכנה אותו פובליוס, שהוא-הוא השם הלטיני שהוענק לו במסגרת הפיכתנו ללובשי טוגות. פובליוס נוהג להכין בערך רק רבע משיעורי הבית שלו, ומכיוון שבכל יום שיעורי הבית של אמש (שהכנתם לוקחת משהו בין שלוש לארבע שעות) נבדקים בפרוטרוטי-פרוטרוט על ידי קלמנס המורה המקריש (והקראש הזה אינו מראה שום סימני דעיכה, נהפוך הוא - ביחוד לאור העובדה שיש סיכוי לא רע שבשנה הבאה אעשה איתו הדרכה אחד-על-אחד, אמרה מיק והפכה לשלולית דביקה מרוב מתיקות) - העובדה שפובליוס אינו מכין את רוב שיעורי הבית שלו די מובהקת וגורמת מבוכה לכל הנוכחים פעם אחר פעם.
[נשמע כמו מחנה שבויים? בצדק, ובכל זאת: אבסולוטיזם נאור נוסח פרוסיה, זו הדרך היחידה ללמוד שפה].
בהתחלה ניסה קלמנס להתעלם מן העניין בחן, אחר כך הוא התחיל לשלוח לפובליוס מיילים מדי יום בסביבות ארבע אחר הצהריים "אני רק מזכיר לך להכין את השיעורים למחר", והיום, כשפובליוס שוב אמר שהוא לא הספיק, אמר קלמנס במקסימותו האופיינית:
"Please, please, tell me what is it that you were able to find at Stanford that is more interesting than Latin, I've been looking for something like this for the past four years"
אכן, אמת גדולה דיבר קלמנס. את המקום שבו אני גרה מצאתי לנכון לתאר כ'קיבוץ שבו אנשים לא מדברים אחד עם השני'. יפה, שקט, ירוק, הרבה דשא, בתים נמוכים וסימפטיים, ומוות קליני. התנאים מושלמים ללמידה, שכן אין אפילו קצה-קציה של הסחת דעת. יותר מכל המקום מזכיר מנזר בתנאים טובים. מעט פחות אפל מ'שם הורד' אבל הדינמיקה דומה: אחר הצהריים חוזרים הנזירים מהספריה לתאים הנזיריים הקטנים שלהם וממשיכים לעשות את מה שעשו בספריה עד שמגיעה השעה ללכת לישון. ולפי התנהגותם של אנשי המקום זה לזה ניתן בהחלט היה לחשוב שכולם מצויים במשטר פרנסיסקני נוקשה שבו גם לדבר ו/או לחייך נחשב לאחד החטאים הקטלניים יותר. אה, כן, ואת זה אני אומרת אחרי שערכתי מחקר קטן בנושא אפילו בקרב תלמידי הקולג' הנחשבים הוללים יחסית - הסיכוי למצוא זיון במנזר פרנסיסקני נראה לי גדול יותר.
מה עושים? לא הרבה. מקיימים את רוב החיים החברתיים באינטרנט; פה ושם מצליחים למצוא חללית אנושית שנוחתת לזמן קצר על אותו כוכב; לומדים כמטורפים; ומחכים בקוצר רוח להזדמנות לעוף משם. זה הלך רוח שאינו אהוב עלי. נדמה לי שאחד היתרונות הגדולים של גילי המופלג הוא שכבר לא מחכים שהחיים יתחילו, ומצער אותי שעמדתי הקיומית כרגע היא שאני בפורגטוריום, וחיי מוגדרים כרגע כבין-לבין (למרות, בפעם המיליון מאתיים, חוויית הלמידה העשירה והמרתקת שלא היתה לי כמותה).
הדברים הללו רק נאמרו כהסבר לעובדה שבהינתן לי הזדמנות להמלט מהמנזר, אני נוסעת, ולו במחיר הויתור על זיו-פניו של קלמנס לכמה ימים. הבלוג יוצא לחופשה קצרה בצפון היבשת הגדולה הזו, שמזכירה לי לפעמים את התפוחים שמוכרים בסופרמרקט כאן: הם מבריקים ואדומים ותאווה לעיניים, אבל כשנוגסים בהם מתגלה שהברק נובע מן העובדה שציפו אותם בשעווה. מחכה לי שם עיר אמיתית, וחברתי הכוכבית ע', וכמה ימים שבהם אוכל לקום אחרי שבע בבוקר, ולשתות קפה בלי לספור קלוריות, ואני מקווה לחזור שמחה יותר. היו ברוכים כולכם.
(כן,כן, קיטי: פוסט של פחות מאלף מילים!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
