חזרתי. היה נפלא; המזג הטיולי של ע' ושלי השתלב באופן אידיאלי לחלוטין באיזון של סיורים רגליים, שינה נינוחה, אוכל איכותי (אחרי חודש וחצי של אספרגוס ויוגורטים-אפס-אחוז) וקניות; מזג האויר היה מושלם; ולמרות שצנחתי היישר ליוליוס קיסר ולמלחמות הגאליות המתועבות שלו, היה לי סוף-שבוע מאשש ביותר.
בשעות שדה-התעופה שצברתי בימים האחרונים שמתי לב לכך, שאני מסתכלת בעיקר על גברים עם משקפיים; ושחובשי-משקפיים צדים את עיניי הרבה יותר מהר מאחיהם גלויי-העיניים; ושבאופן מיידי, אני גם חשה אליהם (במסגרת אותה חיבת-שדות-תעופה לאנשים החולקים איתך את אותו מרחב להרף-עין ויעלמו ממנו כלעומת שבאו) - חיבה גדולה יותר. סקירה מהירה גילתה גם שאחוז ניכר ממי שחלפו בחיי, מי לזמן קצר ומי לזמן ממושך, היו ממושקפים כדבעי, שזה לא כל-כך מפתיע בהתחשב במסגרות האולטרה-גיקיות בהן אני מבלה את חיי; ושמשקפיהם היו חלק לא מבוטל מסוד קסמם, מה שאנשים אולי עשויים למצוא מעט מוזר יותר, שכן ככלות הכל לפני שמשקפיים הפכו לאביזר אופנתי הן נחשבו למכשיר רפואי שמטרתו לתקן ליקוי פיזי. נזכרתי בדבריה המדוייקים להפליא של מרילין מונרו בתפקידה האלמותי כמקל-סוכר (Sugar Cane) ב'חמים וטעים':
I want mine to wear glasses...Men who wear glasses are so much more gentle, and sweet, and helpless. Haven't you ever noticed it?..They get those weak eyes from reading - you know, those long tiny little columns in the Wall Street Journal.
(היא גם אמרה שיש לה חולשה מיוחדת לנגני סקסופון, אבל כאלו אינם מזדמנים לחיי באותה תדירות).
זו אבחנה מדוייקת להפליא, בעיני: משקפיים מרככים כל מאצ'יזמו והופכים גבר לפגיע יותר, והייתי אפילו אומרת: מבויית יותר; וכנראה (לא כנראה, בטוח, למרות שאינני גאה בכך) שיש לי תשוקה מסויימת של ביות ביחס לגברים. משקפיים הופכים את הפנים לעדינים ומלאי-הבעה יותר, והם איכשהו, באופן כמעט אוטומטי, שמים את המרכיב אותם ב"צד שלי". איזה צד הוא זה? הצד של אלו שמסוככים על פניהם כשנזרק לעבריהם כדור.
כמי שהחלה להרכיב משקפיים בגיל שלוש, בערך (חצי שנה ראשונה עם עדשה אחת מכוסה, האל ישמור), והעבירה את ילדותה בלהיות המשקפופרית היחידה בגן, ואחר כך בבית הספר היסודי, המישקוף נרשם אצלי בחריפות מכוננת כביטוי של חריגות, ושונות, ואיטיות, ומסך שקוף החוצץ ביני ובין שאר העולם, וחיבה למראות שאפשר לקרב אותם לעיניים בחופשיות, כלומר, לאלו שמצויים על דפי ספר. ובעיקר: מכיוון שמשקפיים היו דבר שיש רק ל'גדולים', ומכיוון שמשקפי-דאז היו הדבר הכי מכוער שנראה על הפלנטה, הם הפכו אותי למן ילדה-זקנה, והוציאו אותי באופן די יסודי מהמשחק של להיות בת-גילי. תשע שנים הרכבתי אותם בלי להתלונן, בלי לחשוב שבכלל יכול להיות אחרת, זוכה מדי חצי שנה לשבחים חמים מרופאת העיניים שהופקדה על תיקון ה'עין העצלה' שלי, ובגיל 12 היא הודיעה לי חגיגית: "זהו, את לא צריכה אותם יותר".
אבל זה לא שינה כלום: אפשר היה להסיר את המשקפיים מהעיניים, אבל מבחינה מנטאלית כבר הייתי ממושקפת לגמרי, וכעבור ארבע שנים, כאשר אופטומטריסט חביב קבע שעלי לחזור ולהרכיב משקפי קריאה (דווקא), הרגשתי שמחה טהורה ופשוטה: הנה, חזרתי להיות אני; והאמת היא שעד היום, כשאני מסתובבת בעולם ללא משקפיים, אני מרגישה קצת מחופשת. ואני מרגישה, מן הסתם לגמרי לא בצדק, שהממושקפים עלי אדמות חולקים איתי משהו יסודי מאוד.
אבל כשאני חושבת ברצינות על הסקס-אפיל האולטימטיבי של המשקפיים, נדמה לי שהוא מצוי בדיוק ברגע שמסירים אותם, ברגע הזה שבו את מסלקת אותם בתקיפות עדינה והפנים נחשפים ונראים כל-כך אחרת, והעולם הופך להיות מטושטש ומבלבל, ואת הראייה החדה מחליפים הריח והמגע, וזה, מבחינתי, מתחרה ברגע הראשון של העירום הפיזי, ולא אחת מסעיר אפילו יותר ממנו.
וכנראה לא רק אני חשבתי על זה:
"יום אחד, נערי, תפגוש אישה שתדע לדבר איתך על כל מה שמעניין אותך, ושהמרטיני הראשון שתכין לך יהיה בדיוק לפי טעמך, ואת התקליטים שתקנה לך לא תצטרך להחליף. היא תדע להצחיק אותך, והיא תכתוב לך שירים באצבע רטובה על גבך, ובתוך בשרה, אם תעצור ברגע הנכון את נשימתך, תרגיש את לחיצת ידם של שלושת המלאכים. אבל, היזהר לך! יום אחד תחייך האישה ותשלח את ידה ותסיר את המשקפיים מעיניך, תסיר ותניח אותם על השידה שליד המיטה. ובאותו רגע תקום ותברח! אל תתעכב להסביר ואל תענה על שאלות. תקום ותברח!"
("עשו", מאיר שלו)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
