בגיל 18 בערך היתה לי תקופת פול אוסטר אינטנסיבית. היא החלה כשקראתי את האוטוביוגרפיה שלו 'המצאת הבדידות' שהפכה אותי למעריצה קצרת-ימים, וגרמה לי לקרוא ספרים שלו שחיבבתי הרבה פחות מתוך איזה עיקרון סתום, והגיעה אל קיצה עם ספרו 'בארץ הדברים האחרונים' שקראתי במהלך החודש הראשון שלי בעיר הדרומית שבה עשיתי את שירותי הצבאי. העירבוב המוחלט שחוויתי אז בין עולמי הפיזי הנפשי לבין הספר היה חוויה מאיימת, משתקת, שגרמה לי כמעט להפסיק לקרוא ספרים לגמרי למשך חצי שנה, ולהפסיק לקרוא ספציפית את פול אוסטר למשך שמונה שנים. אני זוכרת שאז, מתוך העינוי שהקריאה הסבה לי, הבנתי משהו מאוד בסיסי על אבא שלי.
אבא שלי לא קורא ספרים. כלומר, הוא קורא ללא הרף דברים שקשורים לעבודתו וטוען שפשוט אין לו זמן לספרות יפה, אבל תמיד תהיתי איך אדם כמותו, שבנעוריו היה מן נפש-של-משורר מוחלטת, שזוכר את כל הפואמה 'מתי מדבר' בעל-פה, מסוגל להתנזר באופן שיטתי כל-כך מקריאת ספרים. חוויית הקריאה הזו גרמה לי להבין שלפעמים, דווקא לאדם רגיש, ספר יכול להיות מקור למצוקה אמיתית. אישוש לתובנה הזו קיבלתי לכך כעבור כמה שנים, כשאבא שלי התוודה שהוא שונא לראות סרטים כי אם הם רעים - הוא סובל, ואם הם טובים - הוא לא ישן אחר כך. וכפי שכתבתי כאן לא מזמן, שינה בבית הורי אינה דבר שמישהו מקל בו ראש.
'בארץ הדברים האחרונים' מתרחש בעולם שבו לא מיוצר, או גדל, או מתפתח שום דבר חדש. החיים הופכים למערך הישרדות מסובך שבו אפשר רק להשתמש, בזהירות ובחרדה, במה שכבר יש, לכלות לאט לאט את המשאבים הקיימים. בעיר המכוערת והאומללה שבה הייתי אז, זה הרגיש רלוונטי.
ועכשיו יש ימים שבהם נדמה לי שאני ב'ארץ דברים אחרונים' רגשית (אם כי בהחלט לא פיזית). שבמשך עשרים ותשע שנים צברתי זכרונות ואהבות והתרגשויות וחוויות וכל מיני דברים שצמחו ופרחו (ונבלו, כמובן, זה חלק מהמחזור) חליפות, ועכשיו לא מיוצרות שום חוויות רגשיות חדשות, ואני יכולה רק לשחזר את מה שהיה, או, אם תרצו, ללקק את הקערה אחרי שמישהו כבר העביר את כל מה שהיה בתוכה לתבנית. אני משתמשת במאגר שלי בקמצנות, חרדה מהרגע ההולך ומתקרב שבו כל זיכרון של רגש כבר יהפוך לכל-כך ממושמש וממורטט שלא ישאר ממנו כלום.
ובבוקר אחד של לטינית אינסופית, דומה לכל קודמיו, אני תולשת דף מהמחברת שלי ומעלה עליו קווים לדמותה של ארץ הדברים הראשונים שלי, או נכון יותר, מנסה להזכר בכל מיני פעמים ראשונות, שאף פעם לא היו באמת נעימות - אני שונאת התחלות כמעט בכל תחומי החיים - אבל שקסמן היה בכך שאחריהן היה עוד ועוד, כמו סכר שנפתח.
למשל, הפעם הראשונה ששמעתי מוסיקה באופן אקטיבי ומודע, כשהמתכתבת שלי (כן, כן) שלחה לי קסטה (כן, כן) של הביטלס, באמצע כיתה ח'. לא שלא הייתה מוזיקה מסביבי קודם לכן, אבל זו היתה הפעם הראשונה שזה היה שלי, שהקשבתי לכל תו ותו בדייקנות אינסופית והרגשתי אותו חודר לי לעצמות, והרגשתי - סוף סוף - בת גילי.
או, משהו שאולי יראה טריוויאלי לחלוטין - הפעם הראשונה שהתענגתי על קניית בגדים, פעילות שתיעבתי עמוקות עד גיל 23 כמעט, אז היכרתי חנות קטנה ומתוקה שלצערי אינה קיימת יותר, ובעלת החנות, אישה שמקום של חסד שמור לה בזכרוני, לימדה אותי להתפעל מדמותי-שלי במראה ולהנות נמרצות ממלאכת ההתקשטות.
או השיר הראשון שכתבתי, אני זוכרת בדיוק את התאריך: 5.11.94, בכיתה הריקה, אחרי שהברזתי משיעור התעמלות, שאחריו הרגשתי כאילו עשיתי דבר עצום וקשה בצורה בלתי נסבלת, ותהיתי איך זה שאני לא מכוסה בפיח, שמן מנוע, משהו.
האירוע המכונה אידיומטית 'הפעם הראשונה' בלי צורך לפרט הפעם-הראשונה-של-מה היה דווקא מאוד לא מרשים, כל-כך לא מרשים שעד היום אני לא סגורה אם הוא באמת 'נחשב', וממילא החלטתי ביני לביני שהפעם הראשונה שלי היתה כמעט שנה אחר כך, עם מישהו שאהבתי מאוד, בלילה חורפי אחד, ועם ריח מתוק של מרכך כביסה בין המצעים.
השיעור הראשון שלימדתי: נכנסתי לכיתה בעקבים גבוהים, חצאית מיני וחולצת כפתורים, כולי נחושה לומר סמכותיות והעדר-בולשיטיות וביטחון עצמי, ומרוב מאמצים הצלחתי להקלע לויכוח הסטנדרטי עם בת-האולפנא המקומית תוך עשרים דקות ולהגיע לכלל אמירת משפטים שנואים עלי. בשנים שאחר-כך כבר באתי בג'ינס ונעלים שטוחות וכשבת-האולפנא (כל שנה היתה אחת כזו) הביעה את מחאתה חייכתי באדיבות ואמרתי 'תודה שאת מציינת את זה'.
העוגה הראשונה שאפיתי (בכיתה ו') היא עדיין מיתוס משפחתי, מכיוון שהאקט שהלחיץ אותי יותר מכל היה הפרדת הביצים (היום, אגב, אני מצטיינת בזה): כשגיליתי, לחדוותי, שלא צריך להפריד את הביצים במתכון הזה, הנחתי שם את הביצים בשלמותן, כולל הקליפה. הפעם הראשונה שנהגתי מביתי שבירושלים לביתה של אחותי, עשרים דקות מערבה משם: תשע בבוקר בשבת, הכבישים ריקים בעליל, ואני מגירה על ההגה קיתונות של זיעה ונשבעת שלעולם, לעולם, אני לא עושה את זה שוב (ולמעט חריגות בודדות, גם מקיימת). הסיגריה הראשונה, בכיתה י', בלי לקחת לריאות, כמובן. רק ריח מתוק ומטונף של חטא ושל דריסת רגל קטנה בעולם שאינו שלי.
ויש עוד. הפעם הראשונה שאת רואה את שמך בדפוס. הפעם הראשונה שאת מקבלת משכורת. הפעם הראשונה שנשבר לך הלב (וגם לזה יש תאריך: 8.8.97).
"ההתחלה, הגרועה שבהתחלות, טובה מן הסוף הכי טוב" אמר שלום עליכם. בעולמי, כרגע, אין תחושה של סוף כמו שיש תחושה של קטיעה: המון התחלות היו לי, המון אניצי-חיים, ואיכשהו פתאום צריך להתחיל הכל מחדש: חברים. לימודים. חפצים. שפה. בשביל מה צברתי את כל ההתחלות האלו, את כל הבדל-סיגריה-ראשונה הזה, אם הן לא מעניקות לי את שמחת ההמשך, השגרה? אני רוצה את הארוחה הדשנה של החיים עכשיו, עכשיו! (ולא הייתי משתמשת בסימן קריאה לולא הייתי באמת, באמת, רעבה).
מצד שני: היום חברה לכיתה (ופימייל-קראש בפוטנציה) הביאה לי זר בזיליקום מהגינה שלה. שמתי אותו באגרטל ועכשיו כל הדירה שלי מריחה כמו פסטו רענן, וזה נהדר. איזה מזל שריחות וטעמים יודעים לעבור ממקום למקום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
