בשני פרקי זמן בחיי הייתי חולה יותר פעמים מאשר הייתי בכל התקופות האחרות של חיי במשולב: כשהייתי בצבא וכשהייתי מורה בתיכון. ההסבר הטריוויאלי לכך הוא, כמובן, שזוהי אחת מתופעות הלואי הידועות של בילוי כמויות נכבדות של זמן במוסדות חינוכיים בהם מצטופפים חיידקיהם של ארבעים בני-נוער באותה כיתה סגורת חלונות; ומכיוון שהסימפטום הבולט של כל המחלות האלו היה צרידות בלתי-סקסית, יש גם מקום לשער שהצורך להתגבר על קולם של אותם ארבעים גם הוא שיחק תפקיד משני בהצגה זו; נוסף על כך זו גם היתה התקופה היחידה בחיי שבה היה לי משהו להרוויח מהמחלה (ימי חופש) ולא רק להפסיד; אבל אני, מבחינתי, ידעתי שהמחלות האלו הן סוג של מחאה על העובדה שהופקדתי בטעות לעמדת האדם האחראי בסיפור, והן ביטאו כמיהה אדירה להיות חלשה, מטופלת וחסרת אונים.
אני זוכרת את היום שבו הפרתי את שבועתי החגיגית לא להזקק לרופא צבאי בשום שלב של השירות שלי. זה היה אחרי שבוע שבו תלמיד אחד שלי דקר תלמיד אחר בישבנו (זו נחשבת הדקירה הכי משפילה שיש, אני זוכרת את אחד התלמידים מסביר לי בהתרגשות ש'מעכשיו ההוא תמיד יהיה אחד שדקרו אותו בתחת'), תלמידה אחרת התוודתה על הבולמיה שלה, עם תלמיד אחר היתה לי מריבה בנוגע לסוגיית השימוש התכוף בביטוי 'מוות לערבים', שתי תלמידות דוברות רוסית המשיכו לסרב להכיר בכך שאני לא דוברת את שפתן ונכשלתי בכל ניסיונותי לתקשר איתן, והריח שעלה מהחדר של אחת השותפות שלי לדירה נעשה בלתי נסבל יותר מיום ליום. קולי הלך ואזל, וכשכבר הרגשתי שאני לא יכולה יותר ניגשתי למרפאה הצבאית. שם, על הספסל המסוייד לבן, בגועל-נפש הכי גועל-נפש שיש, כל מי שקיוויתי היה שאיזה רופא צבאי אנטיפט יאשפז אותי באיזה חדר-חולים בעל קירות חשופים ויפטור אותי מהצורך להיות מבוגרת לזמן בלתי מוגבל. מה שקרה בפועל היה שסרן-דוקטור-אפשטיין אפילו לא טרחה לבדוק אותי, אלא רק אמרה בתשישות: 'כמה גימ"לים את רוצה? עד סוף השבוע?' ורשמה בפנקס שלה שלושה גימ"לים בלי להסתכל. כנראה שגם סרן-דוקטור-אפשטיין לא אהבה להיות המבוגר האחראי.
אחד הפרקים האהובים עלי של האוס הוא זה שבו מגיעה לידיהם בחורה בעלת תסמונת מינכהאוזן, מהאנשים שגורמים לעצמם בכוונה פציעות ומחלות כדי לזכות בתשומת לב רפואית (בכיכובה של סינתיה ניקסון, היא מירנדה מ'סקס והעיר הגדולה'). ועד כמה שזה רחוק, אפילו מהופך לחלוטין לעולמי המתעב כל סוג של כאב ומחלה ומפחד פחד מוות מרופאים (ומעריץ אותם בו זמנית, כמנהג סבתותינו הפולניות) - משהו בי מבין את זה. לא את הצורך בתשומת לב רפואית כמו את הידיעה שיש סוג של הקלה בלהפוך להיות רק-גוף. הרי בלהיות חולה יש תהליך מוחלט של אינפנטיליזציה, כל הקיום מצומצם ליסודותיו, מה שנכנס ויוצא מהגוף הופך להיות נושא הדיון המרכזי, הדמעות באות הרבה יותר בקלות לעיניים, תפיסת הזמן מתעוותת. זה נורא, אבל בתוך המצב ההיפר-מתפקד וההיפר-פועל וההיפר-יוצר ומאופק ושולט, לפעמים יש כמיהה לרגע הזה של המחלה.
אחד המשפטים של אמא שלי שתמיד הרתיחו אותי היה 'אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות חולה'. כאילו, מה את עושה שכל-כך חשוב, מה יתמוטט בלעדיך? תהיתי. התשובה היא שבאמת כלום; אבל זה המודוס הקיומי של אמא שלי, ולימים גיליתי, לצערי, שגם שלי. באותה תקופת הוראה בתיכון אמר לי איש יקר: "את מוכרחה להבין שאף אחד לא באמת יצטער אם תבטלי שיעור" (באותה רוח, מרצה שלי באוניברסיטה, כשהיה מגיע באיחור, היה פותח באומרו: "אני מתנצל פעמיים, פעמיים אחת שאחרתי ופעם אחת שקיוויתם שלא אגיע ובכל זאת הגעתי"), ובכל זאת, גם אני, כמו אמא שלי (אם כי, יש לקוות, בדרך טיפ-טיפה פחות נוירוטית) מקבלת את תחושת הערך העצמי שלי באופן כמעט בלעדי מעבודה, והצבת משימות ועמידה בהן וקביעת לוחות זמנים מחולקים ברמת רבעי-השעות, וחושבת שאם אושבת מעבודתי זו למשך כמה ימים - לא שהעולם יתמוטט, אלא אני אאבד את ההצדקה המרכזית לקיומי.
המורה שלנו ללטינית יצא מדעתו, והחליט שבתום הקורס (עוד ארבעה ימים) אנחנו אמורים להמשיך מייד לא לקורס השנה השניה כי אם לקורס השנה השלישית, ועל כן הוא דחס את השבועיים האחרונים בכמויות מופרכות לגמרי של עבודה בלתי-אפשרית כדי שהקורס שלנו יכסה לא שנה אלא שנתיים, והבחינה הסופית מצפה לי בשבת. המנחה שלי שחטה מאמר שחשבתי שהיה גמור וסגור ועלי להתחיל לפרקו מחדש לגורמים (ובלי קשר, גם הופקדתי על האכלת האוגרים של הבן שלה בהעדרה, ועל מורכבות יחסי המנחה-מונחה כבר דיברנו). ועוד לא הזכרנו את בחינת-המעבר בגרמנית שמחכה לי בצמות קלועות לראשה מעבר לפינה והוזנחה לחלוטין בגין עבודת הפרך של הלטינית. בקיצור, ימי טרופים, ובהתאמה אני מתחילה לאבד את קולי, ובגלל זה גם נאלמתי (pun intended) לזמן ממושך מהרגיל. אלא שאז חלפה בי המחשבה המטרידה שמא כל הטירוף הזה הוא משהו שאני גוזרת על עצמי בגין הפחד מהריקנות שתתגלה תחתיו? אתמהא.
בלי קשר, קיבלתי הבוקר מייל מחבר למחלקה שלי כאן שנסע לפני כמה ימים לירושלים כדי ללמוד עברית במשך שישה שבועות. מבועת כולו ממזג האויר, מהקמפוס האימתני של הר הצופים, מהתחבורה הציבורית בירושלים, מהכל - הוא כתב לי שיש לו הערכה חדשה לחלוטין להחלטה ללכת ללמוד בשפה זרה במרחק אלפי קילומטרים מהבית. וזה, איכשהו, הצית גפרור קטן של חום בליבי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
