חודשיים של לטינית, רק לטינית ושום דבר מלבד לטינית הגיעו היום אל קיצם הלא חגיגי על מחברת בחינה תכולה של האוניברסיטה, עליה מודפס בגדול ה-honor code המקומי, שעיקרו: אין שום פיקוח על בחינות, הסטודנטים יושבים לבדם בלי שאיש ישגיח עליהם ומתחייבים לא להעתיק (ולפחות מנסיוני המועט והמוגבל, זה עובד). כאחת הבחירות לתרגום ניתן לנו הטקסט של קטולוס אהובי, אותו הוא כתב אחרי שנערתו זרקה אותו. קראתי את המילים הפשוטות והמחוספסות שלו, והרגשתי איך דרך 2000 השנה שמפרידות בינינו אני בהחלט רואה אותו ואותי מנהלים את השיחה הזאת באיזה שהוא פאב. בהתחלה קטולוס פונה לעצמו ואומר 'שמע, חביבי, זה נגמר, והגיע הזמן להתרגל לזה':
Miser Catulle, desinas ineptire,
et quod vides perisse perditum ducas.
Fulsere quondam candidi tibi soles,
cum ventitabas quo puella ducebat
amata nobis quantum amabitur nulla...
Nunc iam illa non vult: tu quoque impotens noli,
nec quae fugit sectare, nec miser vive.
"קטולוס האומלל, חדל להיות טיפש
והבן שמה שאתה רואה כגמור אכן נגמר,
פעם זרחו לך שמשות בוהקות,
כאשר היית הולך למקום אליו הובילה אותך
זו שהיתה אהובה יותר מכל אהובה אחרת...
עכשיו היא לא רוצה; גם אתה, אל תרצה
אל תבקש את זו הנמלטת, אל תחיה בצער".
ואז הוא פונה אל הבחורה עצמה, מתחיל בנימוס אבל כמעט מיד הוא מתפרץ: "יא מטומטמת, איך עשית את זה? לא לי, לעצמך!"
Scelesta, vae te, quae tibi manet vita?
Quis nunc te adibit? cui videberis bella?
Quem nunc amabis? Cuius esse diceris?
Quem basiabis? Cui labella mordebis?
"מרשעת, אבוי לך, מה ישאר לך בחיים?
מי יבוא אליך עכשיו? בעיני מי תראי יפה?
את מי תאהבי? של מי יאמרו שאת?
את מי תנשקי? את שפתיו של מי תנשכי?"
קראתי את השורות האלו והזדהיתי איתן כל-כך - שוב, אני מניחה שהן נראות די טריוויאליות ושבעיקר מסך הלטינית משווה להן הוד והדר - אבל קטולוס עלה כאן על משהו כל-כך יסודי שעלי לומר אותו בקול רם: אותו שילוב אבסורדי של אהבה עזה למישהו, תחושה שהוא-הוא מקור השמשות הזורחות לך, ויחד עם זה הרצון שיהיה לו מאוד מאוד רע בלעדיך, שימיו ולילותיו יוטרפו מגעגועים אליך; אותו שילוב של תחושת גרנדיוזיות ('אבל אני הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים, הוא בחיים לא יוכל לקוות למישהי מוצלחת כמוני') ותחושת אפסיות.
החודשים הראשונים אחרי הפרידה היו כמו ללכת עם אבן קטנה בנעל. אחת לכמה שניות מפלח כאב לא מוסבר ואת חושבת לעצמך 'מה לא בסדר?' ואז נזכרת. קראתי פעם תיאור חד ומדויק לפיו פרידה של בני זוג היא כמו שרטוט גבול בין שתי מדינות. על המפה המדינית מרגע ששורטט הקו הכל נפרד, אבל במפה הפיזית הרגשות ממשיכים להתנהל כמו הנוף הטבעי, רכסי ההרים והנהרות מתנהלים לפי התוואי הקודם שלהם בלי להתחשב בגבולות החדשים. ואז, לבסוף, אחרי שכורתים עצים וסוכרים נהרות, מגיע השלב שהגבולות הפיזיים מתאימים את עצמם לגבולות המדיניים. יש הקלה מסויימת בהגיע השלב הזה, כמובן; אבל גם עצב גדול והדהוד, כמו בחדר שהוציאו ממנו את כל הרהיטים, שבסופו יש רק את המילים של טורי איימוס שתמיד הופכות לגוש בגרוני:
"baker, baker, baking a cake
make me a day, make me whole again
and I wonder, if he's ok
if you see him say hi".
וכמו במערכות יחסים אנושיות, כך גם לפעמים עם ארצות. אני יודעת שקוראי הבלוג שהזדמן להם להיות בשוודיה יבינו אותי לגמרי אם אומר שגם הארץ היפה ההיא היתה סוג של סיפור אהבה שהסתיים, מבחינתי, קודם זמנו, ועד עכשיו ישנם ימים שפתאום אני חושבת לעצמי 'זה יום נורא שוודי היום', ונתקפת געגוע, ומוזר שהמקום הראשון שאליו הגעגוע שלי נוחת הוא דווקא הרחוב הקטן שבו גרנו באחד מפרברי העיר הלא מפוארים, עם המאפיה הקטנה מתחת לבית שכמעט אף פעם לא היתה פתוחה, רחוב בשם טוטוואגן שמעולם לא הצלחנו לפענח את פשר שמו (מישהו אמר לי שזה משהו כמו 'קוקיה לשיער'), והפיצריה שבקצהו שבה למדתי לנהל את הדיאלוג הבסיסי הראשון שלי בשוודית - אח, השוודית היפה, הנעימה והמתנגנת שתיזכר לי תמיד דרך קולה האדיב של הקריינית ברכבת התחתית המכונה טונל-באנה. לפני יומיים דיברתי עם הבחור שמתחיל עכשיו את עבודתו במוסד הסגול (בתפקיד שבו אני עבדתי לפני שנתיים וביורן לפני שלוש שנים) מדירתו החדשה בסטוקהולם (ממש על שפת הים, לא פחות - הוא הלך ברגל להטביל את הכלים החדשים מאיקאה במימי הבלטי), ומצאתי את עצמי, באופן פשוט וטהור, אכולת קנאה.
שוודיה היתה, מבחינתי, הבטחה שלא קוימה, או אולי נכון יותר לומר רבע קוימה והשאירה אותי עם שלוש-רבעי תאוותי בידי. הבטחה לאפשרות אחרת לגמרי של חיים. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שחשבתי שאני יכולה להיות נורא מאושרת מלעבוד במשרד מתשע עד חמש כל יום, שהייתי רוצה אולי להיות אמא, שאהבתי בכל מאודי דירה שגרתי בה ואפילו לא היתה שלי. את השיר היחיד שאני יודעת בשוודית מראשיתו עד סופו אני מקדישה, כשהוא מתנגן בראשי, לאהבתי את סטוקהולם, עיר שכמו ממערכת יחסים שכשלה, אני מרגישה שגורשתי ממנה קצת בבושת פנים:
även vindarna kan vända
för mig är du den enda
och kärleken den är värd ett högre pris...
"אפילו רוחות יכולות להשתנות/ בשבילי את היחידה/ ואהבה כמו שלנו שווה מחיר גבוה יותר..."
ומסתבר שאותו פער בין הגבולות המדיניים והגבולות הפיזיים, עם צביטת הכאב שבו, מתקיים לא רק כשאת נעזבת או נאלצת לעזוב, אלא גם כשאת היא העוזבת בגאון, בסינון 'ברוך שפטרנו' מבין שינייך. אני מופתעת לגלות כמה האוניברסיטה שבה למדתי ועבדתי שנים רבות ושעזבתי בשריקת 'יאללה, נמאס לי מכם ומהפרסטיז'ה השמרנית המגוחכת שלכם' עדיין צרובה בנשמתי. השנתון החדש שלה התפרסם ואני קוראת אותו ביסודיות, רואה בו שמות של אנשים צעירים, צעירים ממני; מסתכלת על מבחר הקורסים ורואה שהמרצה האהוב עלי מהחוג ללימודים קלאסיים מעביר בשנה הבאה קורס קריאה על קטולוס. קטולוס! מיד אני נשטפת כמיהה. אח, לו רק הייתי יכולה להיות שם, עכשיו שאני יודעת לטינית... ומיד אני מתפכחת: נו באמת, מיק, כאילו שכאן את לא יכולה ללמוד קטולוס. כאילו שכאן את לא יכולה ללמוד כל מה שיכולת ללמוד שם, ועוד הרבה מאוד דברים שלא יכולת ללמוד שם. אם יש סיבה שבגינה את באמת לא אמורה להצטער על מקומך הנוכחי, הרי זה ההיצע האקדמי. ובכל זאת, אני לא יכולה שלא להרגיש, עדיין, למרות הגבול המדיני, שלשם אני שייכת, שמבחינת הנוף הטבעי מקומי עדיין בקמפוס המכוער ההוא עם הסנדוויצ'ים הלחים והקרואסונים היבשים והמרצים המטורפים, ושכאן אני כמו איזה גידול-פרא של היביסקוס בתוך ערוגת גרניום חסר ריח. וכמו במערכת יחסים שאת יודעת שהיתה קשה ולפעמים בלתי נסבלת ובכל זאת את לא יכולה להפסיק להרגיש שאיך שהוא הרע הזה היה טוב בדרכו המעוותת, כמו שאומר סטיב למירנדה: you're an asshole, but your my asshole - כך גם אני והאוניברסיטה ההיא, ואין מופתעת מזה יותר ממני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
