"Love and sex
sex and love
Both are gifts from high above.
one is good
the other is great
they'd both be greater
if you WAIT"
(The American Workbook for Sex Respect. נשבעת לכם שזה אמיתי).
בת-חורין משהותרו כבלי הלטינית, במסגרת מאמר ישן שהחלטתי לשוב אליו בימים האחרונים, יצא לי לקרוא קצת על ייצוגים תרבותיים של אותו אירוע מכונן כביכול של אובדן הבתולין, ששמו המקצועי, עד מה שועשעתי לגלות, הוא defloration. יעני, 'הסרת הפרח' (או נתינת הפרח).
מסתבר שהיוונים העתיקים סברו שהבתולין הם דבר שצריך להפטר ממנו בזריזות האפשרית; קרום הבתולין, הם האמינו, חוסם את זרימת הדם בגוף ולכן נערות צעירות ובתולות נוטות במיוחד למחלות זיהומיות ושאר קטסטרופות בריאותיות. בחוגים ההיפוקרטיים נכתב ספר בשם 'בריאותן של ילדות' ובו הפציר הכותב בהורים: 'לילדה יש מצבי רוח? חוסר תיאבון? כאבי ראש? הפיתרון: מצאו לה חתן, ומהר'. מי שהיתה עדיין בתולה בגיל 14 (!) נחשבה מועדת לגסיסה. ברומא, לעומת זאת, הוקירו והעריכו את הבתולין, כמה שיותר זמן יותר טוב, ואף הכתירו את העיר בפולחן ה'וסטה', שנוהל על ידי כהנות בתולות. הסיבה לכך היתה שמי שהיתה בתולה יכלה באופן טכני להיות גבר (ואפילו רואים את זה בשפה, virgin מגיע מהמילה vir, גבר), וזה, אצל הרומאים, היה הרבה הרבה יותר מוצלח מכל אופציה אחרת.
הקריאה בכל אלו השיבה אותי אל שנות התבגרותי המסוכסכות, בהן היתה לי, לכל הפחות, הרגשה של מסר כפול בלתי פוסק: מצד אחד היה ברור שצריך לעשות את זה, שיש חרפה מסויימת בלהשאר בתולה, כמו להשאר ילדה אחרי הזמן, כמו לקשט את החדר בפוסטרים של חתולים אחרי שכולן כבר עברו לתלות פוסטרים של להקות, או כמו ללבוש טרנינג אחרי שכולן עברו לג'ינס; מצד שני, היה ברור שגם בלעשות את זה יש חרפה מסויימת, חרפתה של ה'נותנת', חרפת החשש שיחשבו שאת נורא-נורא מסכנה כי את חייבת לתת את 'זה' לבחורים כדי שירצו להיות איתך. כשעברתי את ה'דה-פלורציה' שלי, מונעת קצת מסקרנות וקצת מרצון להפטר מזה כבר (בהחלט לא על ידי אהבה מסחררת ראשים נוסח יהודית בלום, הו לא), הטלטלתי בין התחושה שאני האחרונה בכל העולם שעושה את זה, ובין התחושה שאני שרמוטה שאין כדוגמתה, קטינה שבקטינות (מדי פעם חשבתי שזה בעצם לא חוקי, מה שאני עושה, וכאילו, וואו).
אחת הסצנות האהובות עלי בסדרה המעולה והמבריקה weeds שההני עפר גמור לרגליה, מתרחשת בעונה הראשונה כאשר רואים את מייגן, לימים חברתו של סילאס, עומדת עם ספריי מול הקיר ומתקנת גרפיטי שנכתב עליה. כתוב שם Megan gives good head. מייגן מוחקת את המילה good ומחליפה אותה במילה great.
הסצנה הזאת יקרה ללבי בגלל האומץ שבו מייגן הופכת מה שאמור להיות עלבון למחמאה; במקום שדימוי השרמוטה יהיה מקור להשפלה, היא מחליטה - ויש משהו בסצנה הזו, היא נראית כל-כך קטנה מול הקיר ההוא - שהוא יהיה מקור של כוח. אני מבינה את זה מאוד; אני חושבת שחלק ניכר מנעורי היתה לי איזו שהיא פנטזיה לעשות דבר דומה, או מכל מקום לנסות להפוך מין ממשהו נורא מסובך למשהו טריוויאלי כמו לחלוק גביע גלידה. כמה בזתי בליבי לכל הבנות האלו שכמאמר המשורר 'מוציאות את הנשמה עד שהן נותנות', מגלות טפח ומכסות טפחיים, מתביישות, מהססות, מגרשות ומהסות. יאללה יאללה, אמרתי בדרכי הלא משוכנעת, אפשר לחשוב; והחלטתי שהדרך היחידה להתייחס לזה היא - ברמה הגלויה כאל משהו מהנה, וברמה הסמויה - כאל משהו שאמור לתת לי, הנמוכה והמנומשת, יתרון מסויים על הרזות והגבוהות עם העור החלק והשזוף, שיכולות להרשות לעצמן להוציא את הנשמה. ואולי בגלל שמייגן חירשת, וגם אני בנעורי הרגשתי כאילו משהו פגום בי ללא תקנה, הזדהיתי איתה אפילו יותר. פרק אחד אחרי זה, כשסילאס מספר לאנדרו (בכיכובו של ג'סטין קירק ההורס) שהוא יוצא עם בחורה חירשת, אומר לו אנדרו בהתפעלות: "איך נהיית כל-כך חכם בגיל כל-כך צעיר? לקח לי המון שנים עד שהבנתי ש- slightly defected girls are the way to go", כמובן, כי הן מתאמצות במיוחד; זה ברור.
אחר כך באו שנים שבהן הצטערתי על ימי נעורי, ועל העובדה שניסיתי להפוך סקס למשהו כל-כך חסר חשיבות עד שהחמצתי את האפשרות שהוא יהיה משהו מיוחד, משהו שהוא יותר מאשר אמצעי של אישור-עצמי, ועל זה שהחניכה המינית שלי נעשתה באופן כה מטופש (לא היו שום טראומות, אבל מאידך גם היה לגמרי לא מזהיר). אבל כאן, בארצות הברית של אמריקה, בה אופנת ההתנזרות מרצון הופכת מיום ליום ליותר מתוקשרת ומומלצת על ידי מבחר פרסונות, מסלבריטיז בגרוש דרך רופאי ילדים וכלה בנשיא, התעוררה בי הכרת-טובה מסויימת כלפי העובדה שלכל הפחות התאפשר לי להשתחרר מהמיתוס של ה-defloration בגיל צעיר מספיק כדי שלא אספיק אפילו לצבור חרדות לגביו, ואתייחס אליו כאל החלק הכי פחות חשוב בהיסטוריה המינית של עצמי. פעם, כשהייתי בצבא, היתה לנו הרצאה של רופאת הח"ן הפיקודית שהחליטה לעשות לנו שיעור חינוך מיני ולספר לנו למה לצפות בפעם הראשונה; זה היה אירוע הזוי לחלוטין, מפני שחצי מבנות היחידה היו דתיות ועצם הדיבור על כך גרם להן זעזוע עמוק (מפקדת היחידה קיבלה מכתבים פגועים וזועמים), ועבור החצי השני הפעם הראשונה היתה בבחינת זיכרון נוסטלגי רחוק ועצם העובדה שמדברים איתן על זה גרמה להן לגעות בצחוק. זה היה הרגע שהבנתי שאיכשהו, אף פעם זה לא הזמן הנכון, זה תמיד מוקדם מדי או מאוחר מדי, זה תמיד מעט מדי או יותר מדי, זה תמיד משעמם מדי או קינקי מדי, עם יותר מדי או עם פחות מדי. מין תחום של החיים שעוד לא פגשתי אף אחד (שהיה מוכן לדבר על זה) שהרגיש איתו טוב. זה קצת גורם לי להתגעגע לימי יוון ורומא, לימים שטרם המצאת המיניות, בהם זה היה סוג עניין רפואי, מחד, ועניין של טעם והעדפה תרבותית, מאידך, ולא עניין שיורד עד לשורשי הזהות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
