אתחיל בוידוי של הכסף הקטן: אני שונאת לקום מאוחר (מאוחר, מבחינתי, זה כל דבר אחרי תשע וחצי בבוקר) ידוע לי היטב שאנשים אחרים רואים בזה חדווה גמורה, אבל אני, אפילו בימים בהם לו"ז ימי השבוע שלי כולל השכמה בשש וחצי מדי בוקר בבוקרו, רואה בשינה אחרי תשע בבוקר שחיתות, בעיקר לאור העובדה שאחרי שעות החשיכה אני כמעט לא מסוגלת לעבוד, כך שהיממה שלי, כמו של אבותי הקדמוניים, מסתיימת בשקיעה וקצרה למדי.
הוידוי של הכסף הגדול יותר הוא שחיי לילה זה פשוט לא אני. כלא-שותת אלכוהול, קסמם של פאבים מוגבל בעיני מאוד ומסתיים אחרי שעה של דיאט קולות (האמת היא שאתמול הגשתי אל שפתי מה שחשבתי שהוא מים והסתבר שהוא וודקה, והשתכנעתי סופית שכנראה אמות בתולת-אלכוהול). לרקוד אני אוהבת, אבל רק לצלילי מוסיקה מאוד מסויימת וצפיפות משתקת אותי לגמרי, ובאופן כללי, 'לבלות' נקשר אצלי במבטים מהירים אל השעון ובמחשבה המעיקה שהנה נשארות לי פחות שעה, פחות שעתיים, פחות שלוש שעות לישון, או לחילופין: הנה, אני כבר רואה שמחר אקום בשתים עשרה ואבזבז שעות עבודה תקינות בהן יכולתי לכתוב על קברים ברומא העתיקה. במילים אחרות, אני פחות או יותר היצור הכי פחות כיפי בעולם, או בפראפרזה על שלום עליכם: אשרי, חננה אנוכי.
האבסורד בכל הסיפור הזה הוא שאני מאוד אוהבת לצאת מהבית. אני אוהבת להתלבש להתאפר ולהתכשט ולהרגיש חדשה ומבהיקה, ואת ההתרגשות הזאת של 'עולם! הנה אני באה!'; אלא שמבחינתי אחרי שיצאתי, עשיתי סיבוב בעולם ואם אפשר גם אכלתי - צר לי, אבל הרעיון של בילוי ללא אוכל משול מבחינתי לסרט בלי סאונד - אני מוכנה בשמחה לחזור הביתה, לקיטון הנזירי הקטן שלי, וללכת לישון. כל הסיפור יכול מבחינתי להגמר בכיף בשעה וחצי.
זה אולי נשמע כמו שטויות גמורות, אבל בעולמי זהו מוקד אותנטי לחלוטין של מצוקה ותחושת תסכול מתמדת. מה תעשה בחורה שחשוב לה לצאת, שמרגישה שהיא קמלה, שכל יום היא נעשית דומה יותר ויותר למושאי המחקר שלה, שמוחה על הבלתי-נראות שלה - אבל שהעולם שאליו היא משתוקקת לצאת לא מושך אותה בכלל? וזו, במקרה, לא רק בעיה של הקיום הפרברי הסטארבאקסי הנוכחי שלי. כשגרתי בערים מלאות חיים וקסם אלמנט היציאה לרחוב עצמו טמן בחובו סיפוק מסויים, אבל אפילו אז, מוגבל למדי. אני רוצה להיות בחוץ, ואין לי באמת בשביל מה, וכך זה בערך מאז שאני זוכרת את עצמי.
הכמיהה לזוגיות, במידה שהיא קיימת (הלואי שלא היתה קיימת, חיי היו קלים לאין שיעור בהעדרה) היא במידה רבה כמיהה לפתור את הפרדוקס הזה. האדם האחר הוא העולם שלך, את יוצאת 'החוצה' כשאת נמצאת בבית עצמו, או כך לפחות ראיתי את זה כששקעתי לתוך מציאות זוגית שפריט הלבוש הכי מהודר שנראה בה היה שרוואל ושמבחינתי, לפחות (ולמגינת ליבו של בן זוגי) צמצמה את הצורך לצאת מהבית למינימום כמעט מוחלט. ואולי, במידת מה, זה מה שאני מפנטזת לעצמי נוכח האפשרות ההיפר-תיאורטית של מערכת יחסים עם אישה. לוקיה, חברתי הטריה ששרדה עמי את הלטינית, ספרה לי שכשהיא ובת זוגה ביקרו באוסטרליה הן פגשו שם בחור חמוד ונעים למראה ובקשו ממנו לגלות להן את פניה של סידני; הבחור אמר בצער: "אם הייתן הומואים, הייתי לוקח אתכן למועדונים והיינו רוקדים ועושים סמים כל הלילה, אבל אתן לסביות, לסביות סתם רוצות לשבת בבית ולגדל חתולים ולהשמין".
זכורה לי ביקורת טלוויזיה שרוגל אלפר כתב לפני חמש שנים בערך על "אסתי המכוערת" (ככלל אני לא נוהגת לתייק ביקורות טלוויזיה במוחי בכזו יסודיות, במקרה השתמשתי בה כשלימדתי במכינה הקדם-אקדמית שיעור על כתיבה ביקורתית, ועל כך נאמר those who cannot do teach). הוא העלה שם את השאלה, מה היה קורה לו היו עושים סדרה ששמה "אסתי הנכה" או "אסתי האוטיסטית" וציין בפשטות שכיעור היא התכונה היחידה שאנשים מרגישים לגיטיציה מוחלטת לצחוק עליה. הייתי מוסיפה לכך גם את השמנים (שבעיני רבים נחשבים פשוט לתת-קטיגוריה של מכוערים), אלא שכאן התמונה מורכבת יותר, שכן לשמנים, למרות מעמדם החברתי העגום, יש לפחות לובי מסויים הנובע מן העובדה שאנשים מוכנים להגדיר את עצמם בפה מלא כשמנים, אבל עוד לא קם הלובי של אנשים שיגדירו את עצמם כמכוערים. יותר מזה, כתב אלפר, ישנה הנחה ברורה שכיעור נתון לחלוטין לאשמת המכוערת (אך לא המכוער, עניין בפני עצמו) ושכל אמצעי, ממריטת גבות ועד ניתוח פלסטי, יכשר כדי לתקן את המצב, וכל המנעות מנקיטת כל האמצעים האפשריים אינה אלא סממן של עצלנות ו/או אדישות, שתי תכונות ההופכות, כשלעצמן, את הבחורה ראויה לכל הוקעה חברתית שתהא מנת חלקה. אה, כן: והעדר כסף, שהיא בכלל אחת התכונות עליהן אדם נושא את קלונו בעולמנו.
הצורך שלי לצאת קשור באופן הדוק בצורך שלי להיראות. ולהיראות מבחינה חיצונית טהורה. יש כמובן גם צורך להיראות מבחינה פנימית, מה שזה לא יהיה, אבל הוא מיתרגם אצלי לצורך (האובססיבי) להשמע, אבל אותו אני מצליחה לספק בדרכים מדרכים שונות; הצורך להיראות הוא הצורך להיתפס, אומר זאת בפה מלא, כאובייקט. קיטס כתב על כד יווני: a thing of beauty is a joy forever. לפעמים אני רוצה להיות כד. לא לאורך זמן, כמובן, רק להרף עין, אחר כך תבוא האישיות המסנוורת וכל הבולשיט הזה. לולא היתה לי תאווה לנכוח, למשוך מבטים, לא הייתי מתענגת כל-כך על עמידה בפני קהל (ומן הסתם לא הייתי כותבת בלוג). כן, אני רוצה לעמוד ברחוב, הממשי או המופשט, ולדעת שמסתכלים. נדמה לי שחוויית היציאה באשר היא היתהפחות מעיקה בעיני לולא הייתי מרגישה שהיא מכזיבה, פעם אחר פעם, את התשוקה הזו. את יכולה ללבוש את שמלת המיני החדשה שלך עם גרבוני משי מבהיקים, כולך טפיחות-שכם עצמיות על שבועות על גבי שבועות של יוגורט ומלפפונים שנתנו את אותותיהם, ולהרגיש בסוף הערב, תמיד, כמו ילדה בפורים; ולרעוד מקור ולהצטער שלא זכרת את המשפט המפורסם של מארק טוויין, the worst winter in my life was summer in San Francisco. איך שהוא, בדרך כלל זה מתנקז מיידית לתחושת כיעור בלתי-הפיכה. אלו המושגים אליהם אני מתרגמת אוטומטית את קלון חוסר-הנראות, בעיקר כי גם אני, בעוונותי, שותפה לאותה תפיסה שזהו בעצם החטא היחיד עליו אפשר להאשים אותך ללא מצרים. הבוקר, אחרי קימה בשעה המביכה אחת-עשרה וחצי, ראשי הולם בלאות מכל לגימות הוודקה ששתיתי בטעות והסיגריות שעישנתי כדי לעשות עם עצמי משהו, אני חוזרת לחברתן של אחיותי הגוויות.
*הכותרת, אגב, לקוחה משמו של הספר (המצויין) שאני קוראת בימים אלו. הוא אשר אמרתי: אשרי, חננה אנוכי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
