איך להגדיר את הטעם הזה, שיושב לי היישר על החיישנים המצויים בקדמת הלשון? הייתי אומרת: כרוב, לא כי יש לי משהו נגד כרוב (בהחלט גם אין לי יותר מדי בעדו) אלא בגלל צ'רלי של רואלד דאל, שבביתו היו אוכלים רק כרוב 364 ימים בשנה, ופעם אחת, ביום הולדתו, הוא היה מקבל חפיסת שוקולד.
הפסקול של הטעם הזה הוא Father Lucifer של טורי איימוס, אחד השירים היותר מוזרים שלה, אבל השורה שמהדהדת לי כרגע היא "every day is my wedding day". ובגלל שיש לי מקורות השראה מפוקפקים, אני נזכרת במוניקה מ'חברים', שהיום שאחרי החתונה שלה הוא אחד המבאסים בחייה, כי היא כבר לא תהיה כלה יותר, וכבר לא תוכל לצפות לחתונה שלה, וכל מה שנשאר לה כרגע, הוא להיות נשואה (וצ'נדלר מנחם אותה בכך שלפחות נשאר לה לפתוח את מתנות החתונה. וואו, אני מביכה אפילו את עצמי).
הימים האחרונים היו ימים זוקפי-קומה, 'סחרחרים משוק וקיץ', כמו שאומר אלתרמן. ימים מתפקעים מרוב נוכחות שלי-בעולם ושל העולם-בי. נסעתי רחוק, לעיר גדולה ורועשת ומרהיבה, ושם קרו לי דברים שלא קרו זמן רב, כאילו חלק שהיה תחת השפעת נובוקאין מתמשכת השתחרר מההרדמה.
אבל כל הימים האלו ומה שהיה בהם ומה שלא, שהוא חלק - אולי הוא העיקר - ממה שהם עוררו בי, נארזו בקופסה קטנה ואלגנטית, ונסגרו הרמטית, כמו מארזי-הארוחות שחברת יונייטד הקמצנית מספקת בטיסות הפנימיות שלה בשבעה דולר עם שמות כמו smartpack ו-minilunch. עכשיו אני עוברת על תוכן הקופסה של הימים שהיו לי, עם הפירוט של הערך התזונתי בגב כל אחד מהמוצרים, ואני כאילו יכולה למנות: יוניון סקוור - 170 קלוריות. בריינט פארק - 250 קלוריות. חנויות בגדים בסוהו -316 קלוריות. עיירה קטנה ועתיקה למראה בניו-ג'רזי - 132 קלוריות. ולמנות את המקומות זה רק כי את ערכם הקלורי של האנשים לגמרי לא ניתן להעריך. עכשיו עלי להפוך את הימים האלו, שהסתיימו, לאוסף זכרונות קטנים וחביבים, וזה מרגיש פתאום נורא. אני חושבת שזו הפעם השניה בכל תולדותי שלא שמחתי, לגמרי לא שמחתי, לחזור הביתה. הפעם השניה היתה אחרי עשרה ימים בברלין לפני שלוש שנים. והפעם הזו היתה קיצונית יותר. מהבוקר, טעם חד משמעי של כרוב. אחרי שניתנה לי פתאום ארוחה דשנה כמה ימים ברצף, קשה מאוד להעריך את זה שהיום הכרוב בושל עם קצת פפריקה, וכמה זה שונה מזה שמחר יעשו ממנו מרק.
[ולא שאני לא יכולה להעריך את הצורך לגייס את כל היצירתיות שבעולם כשזה מגיע לכרוב. בשנה שבה עבדתי בירוחם-עילית, הסטודנטים שלי נאלצו פעם בכמה זמן להכין ארוחת-שבת לכל מיני תורמים פוטנציאליים ועיתונאים שבאו לסקר את המוסד, וזאת במגבלות הכשרות ובתקציב מצומצם עד אימה. בדרך כלל הקניות הסתכמו בקניות חלות ושמונה ראשי-כרוב. ובספרה 'איך ניצחתי במלחמה' ששמורה לו פינה חמה בליבי, רקפת זוהר מספרת על לילה אחד בבה"ד 12, כשהיא וחברותיה נתקפות מאנציז' קשה, פורצות למטבח הנעול, והדבר היחיד שהן מוצאות שם הוא כרוב. ובכלל, בילדותי היתה תופעה שקראו לה 'בובות-כרוב'. הקונספציה לא ברורה, אולי היה זה ניסיון נואש לשמר את המיתוס של לידת ילדים מתוך כרובים, אבל זה היה די חמוד. היום, אם תחפשו cabbage patch dolls בגוגל קרוב לודאי שתמצאו משהו כזה].
אני לא מדברת על הבנאליה של קשיי-החזרה לשגרה. אין לי בעיה עם שגרה. אני אוהבת שגרה, נוח לי בשגרה. אני חלשה מאוד בהלך הרוח החופשתי. אני מדברת על הצורך להיות נבונים.
נדמה לי שכבר לא משתמשים בזה כל-כך היום, במילה הזו: הביטוי 'את הלא ילדה נבונה' הוא ארכאי קצת (למרות שבילדותי שמעתי אותו לא אחת), כמו השורה 'ילדי הוא גיבור ונבון', והיום כמדומני החליפה אותה בז'רגון ההורי המילה 'בוגר' שמתפקדת באותו אופן - כאמצעי לשכנע ילד לעשות דברים שהוא ממש לא רוצה לעשות, או לא לעשות דברים שהוא ממש רוצה לעשות.
כן, אני ילדה מאוד נבונה. תמיד הייתי. ילדה שעומדת בגבורה בבדיקות דם, למעשה ילדה שכמעט מייחלת להן כדי שתוכל להראות לכל המבוגרים שסביבה עד כמה היא נבונה וחשוקת שפתיים, שגדלה להיות אישה צעירה שלא עושה שטויות, שיודעת, שלא כמו בהגדה של פסח, מה לא לשאול.
"נהיה נבונים: אל תשאל
מה צמח, מה קמל
ומה נעקר מלב" (לאה גולדברג).
טעם הכרוב שלי הוא טעם החובה, טעם הידיעה שיש משימות שיש לעמוד בהן, ואנשים שיש לחייך אליהם בחוסר חשק, ומאמרים לא מעניינים שצריך לקרוא, ולעשות פעילות גופנית, להשתמש בחוט דנטלי ולהרבות באכילת סיבים. הוא טעמה של הידיעה, הנבונה וההגיונית, שהחיים פחות או יותר נועדו להיראות ככה, ושהחריגות - כמו שכל דיאטנית קלינית חסודה תאמר בחביבות, הן לגיטימיות כל זמן שהן נעשות במידה ובהזדמנויות חגיגיות. כזה הוא העולם, ואני בת-בית בו, ומסתדרת עם הכללים שלו טוב מרוב האנשים שאני מכירה. ובכל זאת, כמה מגעיל לחשוב על החיים כעל דיאטה אחת ארוכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
