כשאת נפרדת ממישהו בשדה תעופה, על כל עוצמת הרגש שמקום כזה מזמן בקלישאיות הידועה אך הצובטת שלו, את חושבת על 'לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה', ולא על התמונה הפרוזאית מדי שבה את רק רואה את גבו המתרחק אל עבר מקררי-האדם המשמשים כבודקים ביטחוניים, נבלע לתוך מגנומטר לרגע, ממשיך לשרוך מחדש את נעליו שאולץ לחלוץ ומתרחק לעבר שער היציאה שלידו ממוקמת הרפליקה המאתיים של חנות המזכרות שבה אפשר, רגע לפני העליה למטוס, לקנות מגנט של גשר הזהב או כובע מצחיה עם ציור של אלקטרז. את גם חושבת שאחרי שהוא יעלם מעיניך ואת תצאי בחזרה אל הלילה הבהיר והקר, עם ירח משרה-ביטחון של אמצע החודש, שמזכיר שעוד רגע באמת מתחילה שנה חדשה, תרגישי אומללה מאוד.
אבל לא: בדרך החוצה אני תופסת את הבבואה שלי בדלתות הזכוכית האוטומטיות: שיערי פרוע, על צווארי חותמות של נשיקות ודקירות-זיפים, וטעמו עדיין בפי (בכנות, מעולם לא הבנתי בדיוק את הקביעה שלאנשים יש 'טעם', אבל הנה, חד משמעי לגמרי), ואני מרגישה את עצמי מאושרת בתכלית. האצבעות כמעט רועדות על המקלדת כשאני כותבת את המילים חסרות האחריות האלו - אני נזכרת בשיר של דן פגיס המדמה את הלב ללוליין ללא חבל - כמעט מחכות לברק שיכה בי - אבל נו, כן.
ועל רציף-רכבת כמעט ריק, בדרך חזרה הביתה, אני שרה לעצמי את אחד השירים המשכרים בעיני (האם הוא אוהב אותו, אני חושבת לעצמי מיד, וחושבת מיד בחיוך שכנראה מעכשיו אשאל כך אשאל את עצמי על כל דבר):
Feel the vibe, feel the terror, feel the pain
It's driving me insane
I can't fake
For God sake's, why am I
Driving in the wrong lane
Trouble is my middle name
But in the end I'm not too bad
Can someone tell me if its wrong to be so mad about you
Mad about you
המוזר הוא שלמרות שכל מילה בשיר כאילו נוצקה בשלמותה לתוך מה שביני ובינו אני לא יכולה שלא להרגיש שכל החלק הראשון, על האימה והפחד והנתיב הנגדי הן הדיו שהסיפור הזה נרשם בו על עורנו; אבל מתחת לעור הזה, בעומק הגידים והעצמות, הכל בעצם בהיר וצלול ונכון כמו השורה החוזרת על עצמה, שרק היא פולחת את בשרי: Mad about you.
מישהו או משהו - זה אחד הרגעים שבהם אגנוסטיות צינית כשלי כן תמהה על הצורך בלנחש יד מכוונת, יהא זה גורל או מקבץ אלים גחמניים או הקוסמוס או אל פרסונאלי והשגחתי במיוחד - הוביל אותי אל סיפור שלא אני כתבתי, סיפור שהשטאנץ שלו - האוהבים שנועדו משמיים זה לזו נאלצים להתגבר על שלל מכשולים, משודדי-ים ועד מכירה לעבדות עד שיזכו בסוף הסיפור להתאחד זה עם זה - היה פופולרי מאוד במאה השניה לפני הספירה, אבל היום הוא כמעט מביך. זו היתה העלילה האולטימטיבית בספרות ההלניסטית, וככל שמצליחים לשפוט זה היה גם ז'אנר עממי נפוץ שנקרא בלהיטות (קרי: היה מיועד לנשים ונצרך על ידיהן), אבל חוקרי המאה העשרים חשבו שהסיפורים האלו הם די לא מתוחכמים, ולא מאוד מעניינים. הדמויות, הם אמרו, לא מתפתחות לשום מקום; הגיבורים עוברים את כל התלאות האלו אבל בסוף נשארים בדיוק אותו דבר; כל הסבל והמצוקה לא משנים דבר לא רק באהבתם, אלא גם באופיים או בראיית העולם שלהם. זה לא אמין, וזה מצביע על כתיבה די נחותה, ילדותית כמעט. רק בשנים האחרונות התעורר עניין מחודש ברומן ההלניסטי, ונטען שצריך להבין את הקונבנציה הזו לא על רקע כתיבה לא מפותחת דיה, אלא על רקע הפילוסופיה הסטואית שהמחזיקים בה באמת דגלו בכך שאדם צריך להיות בעל גרעין פנימי כה יציב, עד ששום אירוע חיצוני לא ישפיע עליו.
בצינת הערב הזה אני מזכירה לעצמי שהחיים אינם רומן, ושהאוהבים לפעמים לא מצליחים להתאחד למרות הכל; וגם כשהם זוכים להתאחד, החלק שאחרי האיחוד לעולם לא יהיה מושלם כפי שהם מדמיינים לעצמם, ויהיו בו לא רק רגעים של צלילות מוחלטת של אתה-ואני ולא-צריך-שום-דבר-אחר אלא גם כעס ומרירות וויתורים ואשמה ומה לא; ובעיקר אני אומרת לעצמי שעם הכבוד לסטואיקנים (ויש כבוד וכו'), האוהבים המסויימים שהם אנחנו (הו: פתאום, 'אנחנו'), גם אם נעבור את הסבך העומד בפנינו, לא נצא ממנו בלי קוצים נעוצים בבשר, שישלפו, אם בכלל, רק בעבודת פינצטה איטית ומאומצת, ואולי לא ישלפו בכלל, ובמקום מסויים ימשיכו לכאוב תמיד.
וכל זה לא מצליח לאלף את שמחת הלב אפילו לרגע. "The lonely heart that can't be tamed", ציטטתי לו היום, חושבת על זה שאף פעם לא הרגשתי נוח כל-כך להסגיר למישהו שאחת השורות שהכי מרגשות אותי היא משיר של מלאני סי, וודאי שלא לחשוב שלפני שאומר לו מאיזה שיר הוא יזכר בשיר אחד שלה שאהב במיוחד, ומיד יסתבר שזה אותו שיר ממש. ולא אמרתי עוד דבר על שמחת הגוף, שכמו נעל שננעלה עשרות פעמים וכבר קיבלה את צורתה הביתית, המנחמת, של כף הרגל, קיבל אליו את הגוף האחר, החדש, כאילו הוא חוזר להסב לו עונגים שנשכחו, כבר, אבל שאיכשהו, משהו בהם נודע מזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
